שִׁיר לאֲהוּבָה רְחוֹקָה

אִם נָגַע בָּךְ סְתָוַי הַכֵּהֶה הַצָּרוּד,

אִם נָשַׁף עַרְמוּמִי בְּאָזְנַיִךְ,

עֵת נִמְזַג בָּךְ חָצוּף יֵינוֹ הַמֻּזְהָב,

אַתְּ תֵּדְעִי שֶׁלָּעַד כְּבָר כֻּשַּׁפְתְּ לִי.

 

שְׁחָפִים מוּזָרִים שֶׁצִּבְעָם אַרְגָּמָן

יִפְקְדוּ אֶת לֵילֵךְ בִּצְוָחָה מְבֹעֶתֶת.

הַשְּׁחָקִים הַפְּתוּחִים בָּם הָרֹחַק נִדְלַק,

יְקַדְּשׁוּךְ בַּבָּרָק וּבַזֶּבַח שֶׁל חַג.

 

אָז תֵּרְדִי אֶל הַיָּם, בַּסַּעַר לִרְגֹּשׁ כָּךְ,

וּזְעָקָה בִּגְרוֹנֵךְ תָּעִיק כְּסִרְפָּד.

דִּמְעָה מִלֶּחְיֵךְ תִּנְשֹׁר אָז אוֹהֶבֶת,

וּמַיִם רַבִּים יִשְּׂאוּהָ אֵלַי ...