הלכתי ושבתי,

קרעתי נפשי אליך.

הטלתי בין כפות ידייך את לבי התשוש.

 

בין שמים לארץ -

רצתי וקטפתי את כוכבי המרום אשר חלמת,

טמתי אחד אחד באדמה אחוזת כאב.

 

כהרגך הולכת אל גג הבית הנטוש

בפינת הרחוב-

מדליקה סיגריה בלי שאמא לא תראה...

למרות שבקבר היא...

נותנת לעשן להתפזר בין שערותיך הבהירות

ולבסוף משחקת בבדל שנותר צהוב כשמש קופחת.

 

הנה את

והנה אני

כאן מוטלים על רצפת האלוקים.

מבין קירות הקרח

בלוז עצוב מתלתל

.גורם לעינך להזיל דימעה

אל תדאגי יקירה לא ראיתי שבכית,

או לפחות ככה אני אתן לך לחשוב.

 

אני יודע שאת חזקה יותר ממני,

יותר מהמחלה,

יותר מכל דבר אחר בעולם,

ואם יכולת גם באל היית נלחמת.

עובדה, בראת לעצמך עולם משלך,

ששום ישות עוד לא נגעה בו.

יש בו נדנדה,

ופיכפוך מים מנעים את האווירה.

 

את אומרת שיש שמים,

את אומרת שהם שלך.

יש שם כוכבים

.ועל האבוד מכולם מונחת נפשך.

 

במילים של איש חיוור וקצת רגיש

ללא דמעות

רק טיפות הערק בגרוני

אתן בידייך את השקט שבי.