אני מרגישה שאני תמיד מחפשת את מה שעושה לי רע. 

במקום לנסות להשתחרר מהשדים שבתוכי, אני רק נאחזת בכל טיפת כאב, 

מתבוססת במיץ הרגשות שלי, ולא מצליחה, לא מוצאת שום מרגוע. 

כל הגוף רעידות, וכל הראש מלא במחשבות, ואין בי שום חלק שרוצה לעזוב את הזכרונות, אלא רק להכות את עצמי שוב ושוב במה שהיה, לשרוט את עצמי עד זוב דם, להתפתל, ולצרוח, ולבכות, רק לנסות למצוא לזה פורקן, משהו שיקל.. 

אני מסתובבת כל החיים עם האשמה שתקועה לי איפשהו שם בראש ומהדהדת בכל מקום שמתחיל להיות רק קצת טוב. 

אולי אני לא בנויה להיות אדם מאושר, אדם שמרגיש נוח בעורו שלו, מתהלך על פני האדמה בלי שום פקפוק במעשיו והחלטותיו, אדם שמחכה להיום, ולא רק למחר, אדם ששלוו עם עצמו. 

אני כבר מזמן לא יודעת מה זו בכלל שלווה, ומה זה להרגיש שלמה, ולא מפורקת לאלפי חתיכות, שכמה שאני לא אנסה להרכיב את הפאזל מחדש, משהו תמיד יישאר עקום, לא במקום. 

משהו בלב תמיד יישאר קצת דפוק, קצת שרוט וחבול, מפחד לתת מעצמו עוד קצת, מפחד להיפתח, משהו בי תמיד ימשיך לפחד מהכול, ובעיקר מעצמי..