מאמין אני

צלילי דרכים
בקעו מתוך מנהרה חשופה,
אל חללי השמע.
שבשבת הרוחות
התלויה בין שמים וארץ
ניתבה משעול
אל האני העומד
בצומת דרכים.

בשולי ההתחלות
התחפרו הקולות,
מטמינים שברון לב,
ורגעי כאב,
בתוך שוחות הפחד.

העיפות ריחפה מעלה
מלטפת שרירי
ירכים רכים, כואבים,
והזיקנה זינקה
במשחק רעים
על כתפים שחוחות.

"מאמין אני, מאמין אני,
בי בעצמי",
לוחש האני מילות אמונה
ורומס את הספק
המתעורר, המביט, 
מבין קרעי המחשבות.