אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 259 יוצרים
חיפוש
תאריך לידה: 28/2/1946
אישה שחזרו לה המילים, לאחר שנים של חיי יום יום בלעדיהן.
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
01/10/2018 14:14:09

נושא: שיעורים קדומים .

 
העלתה לדיון:
מרים מעטו.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
סיפור השבוע - כך היינו - גליה אזולאי סיפורים (13/9/2018-00:00) 268 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
 

כך היינו (הסיפור זכה במקום השלישי בתחרות סיפורים קצרים)

 

 

פרק א' - המפגש    (שם זמני)  גליה א.א.

שמעו מעשה שהיה באחד הימים, כאשר הורי גרו בצריף אשר בעגת תושבי הקיבוץ נקרא 'צריף שבדי'. צריפים אלה הגיעו משבדיה הרחוקה. גודלם היה בערך 30 מ"ר והיו מחולקים לחדר מגורים, שהיו בו סלון, וחדר שינה קטן בו לנו ההורים.

אנחנו הילדים, אני, כבת שתים עשרה שנים, ואחי הצעיר ממני בכמה שנים, לא גרנו עם ההורים, אלא בבתי הילדים, בהם קיבלנו את כל מה שאפשר היה לספק לנו בתקופה ההיא, תקופת מחסור בכל הארץ. היינו מבקרים בבית ההורים לכשעתיים שלוש אחר הצהרים , ובזמן הזה הכנו את שיעורי הבית וקיבלנו קצת פינוק.

הצריף כלל גם חדר שירותים עם מקלחת ומטבח קטנטן, הכול ביחד, מחובר למרפסת חצי פתוחה שסגרנו באריגי בדים שטבעות פלדה בראשם. האריגים היו תלויים על קפיצים ארוכים מקורה לקורה, התנופפו בכל רוח והיו מפילים את צנצנת הפרחים שעמדה על שולחנון שעליו אכלנו מדי פעם ארוחת ארבע. את ארוחותינו היינו אוכלים רק בחדר האוכל, שכיום נקרא בפי האנשים מסעדה. במטבחון הקטן השתמשנו להכנת שתייה חמה, ואולי מדי פעם לאיזו חביתה עם סנדביץ'.

במרפסת היתה פינה מיוחדת לצבירת הכבסים בפחים או דליים המיועדים למסירה לכביסה. המכבסה מאז ומעולם היתה מקום מרכזי במשק. חברים וילדים באו אליה עמוסים לעייפה, אוחזים בחבילותיהם המיועדות לניקוי, עטופות בסדין או הציפה הגדולים בכבסים. אלה ספנו בקרבם את הצרורות המלוכלכים שהצטברו בפינת דירות החברים הקטנות. אם נקלעת לשם בערב, יכולת לשמוע את קולות הקיטור הנפלטים מהמכונות אשר סיפקו מים חמים לכל הקיבוץ. לנו הילדים דמו קולות הקיטור ליריות, ולבנו קפץ בקרבנו בפחד רב, הפך למעין גולה שעלתה מן הבטן ונשארה תקועה בגרון. נשימתנו כבדה וקשתה, ידינו נרטבו מזיעה ורגלינו החלו לרעוד עד כי הרגשנו שהן מלאות במים, בירכנו בקושי יוכלו להחזיק את משקל גופנו, כמעט קורסות. זמן רב נדרש לנו להתרגל לקולות אלה, ולא עזרו ההסברים שקולות ה"פם-פם" ואחריהן ה- "שש.... " וחוזר חלילה, הם של האוויר החם היוצא מצינורות מכונות הקיטור.

היה חשוך מאוד, רק אור קטן דלק בראש עמוד על גג המכבסה. האור הפיץ והאיר את הדרך באור ערפילי, מעורב באדי מים זהובים שבקעו מצינורות הקיטור וסימן את מרכז הקיבוץ.

הדמויות שהזדמנו לשם בשעות החשכה לפרוק את כביסתם היו מבהילות ומפחידות לא פחות מקולות רעשי "יריות" הקיטור. חשבנו אולי פדאיון אלה? (בזמנו הפדאיון היו המחבלים המסתננים, לא פעם קרה שהם הסתובבו בקרבת מקומנו). כמובן שהיו שומרים, אבל מה יקרה אם בחושך הזה יחשוד בך השומר שאתה הפדאיון? אולי ההוא הכפוף, המתחבא תחת ערימת הכביסה הוא פדאיון?..  לך תדע, עסק מפחיד!

אחר צהריים בהיר אחד ביום אביבי, כמדי שבוע, ניגשה אמי לפינת הכביסה שלנו, הסיטה את הוילון, ולתדהמתה זינקה עליה חתולה פראית וברחה משם בקולות אזהרה ויללות. תארו לעצמכם כמה נבהלה אמי ושמטה את הוילון מידיה. אבל, המבוגרים גיבורים הם, משום כך, לאחר שהסדירה נשימתה,  אספה אמי את כוחותיה והסיטה את הוילון שנית בזהירות. לאוזניה הגיעו קולות יבבה דקיקים שבקעו מבין הכבסים. אמי פרמה את הכבסים בזהירות ועדינות והנה נתגלו לעיניה חמישה גורי חתולים קרחים, עיוורים וחסרי מגן. הגורים נבהלו מאוד מזינוקה ובריחתה הפתאומית של אמם ומחסרון חום גופה, ליקוקיה וקרבתה המעודדת.

הורי אהבו בעלי חיים ואמי במיוחד. חיות שונות התחברו אליה מבלי שהזמינה אותם. מהולכי על ארבע ועד ציפורים. הייתה לה גישה מבינה אליהם ובקרבתה הרגישו בטוחים ונהגו בה בידידות. היא לא כפתה עצמה עליהם, הייתה מדברת אליהם ולאחר שהתרגלו לצליל קולה הרשו לה ללטפם, להאכילם ולטפל בפצעיהם. אימי ריחמה על הגורים ועל החתולה המבוהלת, ולכן החליטו הורי לא להפריע את מנוחת משפחת החתולה. צבעה היה לבן עם כתמים שחורים אפורים גדולים, שיער פרוותה ארוך מעט, ועיניה ירוקות בורקות. אך אוי, ציפורניה חדות כתער ושיניה קשות ומחודדות. חתולה זו לא חסכה מאתנו הילדים לא את אלה ולא את אלה. אחי הצעיר ואני היינו שרוטים ונשוכים, ובכל זאת אהבנו מאוד את החתולה וגוריה. סלחנו לה וניסינו לעזור לה לגדל את משפחתה. מצאנו קערה ישנה, או "סחבנו" ממטבחם הצנוע של הורי, ובקערה נתנו לה מדי פעם חלב, גבינה ועוד מטעמים שהיו תחת ידינו. האם חושבים אתם כי חתולה זו הייתה מרוצה? לא ולא! מעולם לא נתנה לנו ללטפה או לגרד תחת ראשה היפה, מעולם לא השמיעה את סימני התענגות החתול, קולות הגרגור המיוחלים, גרר... גרר.... ולא התחככה ברגלינו. להיפך, כפותיה הורמו במהירות מכוונות היטב לעבר היד המושטת, הרגל המתקרבת ובשעת כושר גם לפנינו, כאשר הורדנו לרצפה את קערית המזון שהבאנו. כל "טכס" כזה היה מלווה בקולות האזהרה המתאימים למשפחת החתול קש... קש... וקיבלנו את "הזפטה", לא הספקנו להתרחק וקש... קש... נוסף וחטפנו נשיכה. מזלנו שהחתולה הייתה בריאה ולא נשאה את מחלת הכלבת, אחרת ודאי היה לסיפור זה סוף אחר.

על כל פנים היה משהו מיוחד בחתולה זו שאת שמה איני זוכרת משום ימי ביותה הקצרים בביתנו. החתולה הגאה החליטה שמלחמתה אבודה נגדנו, לא ביקשה טובות מאתנו, הגורים כבר לא מצאו חן בעיניה, הלוא היו מלאים בריחות אדם, ודבר זה לא התאים לחתולת צמרת. מה תספר לחברותיה? .. איך תאמר להן שנוצחה על ידי הולכי-על-שתיים? לא לכבודה. כך, במקום לנטוש אותנו בצורה חתולית מכובדת עם גוריה, להעבירם אחד אחד בפיה, לאחוז ברכות בפרוות צווארם ולשאתם בזהירות למקום מבטחים אחר כדרך החתולים, ביום אביב סגרירי אחד ברחה, נעלמה לה, לבדה. השאירה אותנו עם חמישה גורים רכים, חסרי מגן, מייללים ומייבבים בכל שעות היום והלילה. עיוורים, חסרי פרווה, זוחלים ומחפשים בשקיקה את פטמותיה וחום גופה של אמם האהובה.

המלאכה נפלה על הורי, להשקותם, לנקותם ולחממם. היבבות בלילה היו הגרועות מכל, קול צעקתם הגיע לשכנים; הצריף השבדי, בסופו של דבר, הוא רק צריף. צריך היה לטפל בהם ברחמים רבים ובעין צופייה. בלילות נחוץ היה לחממם במנורה כמו אפרוחים במדגרה והיה פחד שיתחממו יתר על המידה. פיותיהם הקטנים לא אפשרו להניקם מבקבוק. הורי טפטפו מפיפטה של בקבוק תרופות קטן שניקינו היטב כמה טיפות חלב פושר בכל פעם לכל אחד ואחד מהם לפי התור וחוזר חלילה. אסור היה להאכילם יותר מדי, בטנם כאבה ותפחה, הרי חלב פרה אינו חלב חתולה. אבל, זה האוכל שהיה וזהו.

הורי הותשו, לא ישנו בלילה ולא נמו את תנומת הצהרים, ולעבודה חייבים לצאת! התהלכו מתנדנדים כשיכורים. למרות שאצלנו בקיבוץ רחמנים בני רחמנים, טיפול בחתולים לא נחשב כהצדקה להיעדרות מהעבודה.

לאט לאט התרגלו הגורים לתנאים החדשים, החלב כבר לא הציק, למדו ליהנות

מחום גופם שלהם והיו מצטופפים יחדיו כפקעת רכה, פרוותם צמחה, הם גילו את אור היום וחושך הלילה, לא עיוורים יותר אלא פקחים. בהדרגה למדו לאכול בעצמם. קודם לכן הכירו אותנו לפי חוש נסתר וידעו מה תפקידו של כל אחד מאתנו. אבי אספם והניחם במקומם, ואילו כשאמי או אחד מאיתנו אחזנו בהם נהגו לילל את יללות הרעב האופייניות להם או הושיטו את צווארם לגירוד המיוחל.

החתולים החלו להתרוצץ בכל הבית, נהגו להשחיז ציפורניהם ברהיטים ולשייפם היטב בעצי הסביבה, טיפסו עליהם, הסתבכו בענפים וקפצו מגובה רב. אבי לא כל כך שמח עמם. כל ציץ, פרח וזלזל רך בגינתו האהובה היו להם למשחק, האדמה אשר הפך ועיבד לטובת הגינה, שימשה לחתולים ארגז לעשיית צרכים.

שמחתנו, הילדים, הייתה שלמה. היינו מאושרים, כי לא ירשו מאמם את אופייה המרושע אלא היו כרוכים אחרינו וליוו אותנו בבית ובשבילי המשק לכל מקום. היינו כרועי חתולים, הפכנו הורים לחמישיה. צעדנו בראש החבורה ואחרינו חמישה חתלתולים מקשקשי זנב, מקפצים זה על גבי זה, הופכים פחי אשפה וכל דבר שניתק מהאדמה. כאשר הייתי מסתכלת על חתוליי דימיתי כי אני רואה על פניהם חיוכי ליצנות.

אנחנו, הילדים, ילדי משפחת החתולים, לא שוחחנו על דבר מלבד החתולים. סבלנות ההורים עמדה לפקוע, והילדים כבר קשורים ליצורים הרכים, מה עושים?

נקראנו לאסיפת משפחה. פני ההורים רציניים, אמא מסתגרת בחדרה. אבא הושיבנו במרפסת החצי סגורה עם האריג המתנופף, ואמר לנו בזו הלשון: ילדים, מה אתם רוצים יותר: אמא או חתולים?

אנחנו, שכל כך רצינו חתולים, הסתכלנו אחד על השנייה ולהיפך, השפלנו עיניים ואמרנו בקול ענות חלושה: אמא.

 

(סיפור החתולים היה ידוע ומפורסם בכל הקיבוץ. השמועה פרסה לה כנפיים,

משפחת החתולים מתפרקת מחתוליה. התחילה צעדת המאמצים בפוטנציה

ולנו לא נשאר ולו חתול אחד.  כל כך רצינו חתולים.)
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות חתולים / גלי צבי-ויס 14/9/2018 [ מס' תגובות : 3]
    / גליה אזולאי 15/9/2018
    זכרונות מיוחדים וקצת עצובים בעצם. / גלי צבי-ויס 15/9/2018
    / jakuper 17/9/2018
  פתח תגובות בחירה בלתי אפשרית / יום טוב צבי 14/9/2018 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 15/9/2018
  פתח תגובות סיפור מרתק וכתוב נהדר / אילה בכור 17/9/2018 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 26/9/2018
  פתח תגובות / אודי גלבמן 26/9/2018 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 26/9/2018
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית