אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 85 יוצרים
חיפוש
נקבה
תאריך לידה: 1/7/1988
"האנשים המיוחדים, הם לא כמו האחרים,אבל להיות מיוחד זה לא משהו שצריך להתבייש בו" (ביבר הזכוכית) שונה, חצופה, כנה ומרדנית, אבל בעיקר- אמיתית
אזור מגורים: תל אביב
תאריך כניסה אחרון:
03/02/2011 20:02:28

נושא: לבד בשניים.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
"לילה טוב יקירי" - מורן סיפורים (11/11/2006-21:15) 500 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

אשת הקרח/ מורן

                            

נעצתי מבט בתקרה ולפתע ראיתי את צלליתו, כה שלווה הייתה היא.

 

"היכן שלא תהיה

תמיד אוהב אותך

שיהיה לך לילה טוב, יקירי"

 

לחשתי לו בסתר מילים אלו, חוזרת על מנגינה קבועה שליוותה אותי יום יום לפני השינה, ויום יום כשהקצתי ממנה.

 

ברגע חזרתי למציאות, בהיתי בבעלי, שנרדם לפני דקות מעטות, כה תמים לגבי המציאות הקיימת. התחתנו לפני עשר שנים, כחמש שנים בדיוק לפני שנטשתי את אהבתי הראשונה. ניסיתי לכפר בכל דרך אפשרית על האובדן, והחלטתי פשוט להדחיק. בשנים האחרונות השנסון הקבוע טרם השינה חזר בצורה קבועה, קשה ומעצבנת, נוטה להזכיר לי שוב ושוב על מה וויתרתי.

 

העיניים החלו לדמוע. מעניין איך הוא נראה עכשיו. עצמתי אותן ודמעות ירדו על לחיי, כמו הגשם הראשון של החורף. קירבתי את שמיכת הפוך אל ראשי, מחניקה צעקה דוממת. יום יום אותו הרגל. נרדמתי.

 

בבוקר התעוררתי כשלצד ראשי פתק- "אחזור היום מאוחר, אל תחכי לי".

קמתי באיטיות מן המיטה, מנסה לנצל כל שנייה להישאר במיטה החמימה ולא לפתוח את היום. הבית היה מבולגן לחלוטין, כנראה לא מצא את עניבתו, והרגשתי צורך מוזר להתחיל לסדר. נותרה לי שעה לפני שהייתי אמורה לצאת מהבית לעבודה, כך שלא היה אכפת לי בכלל לסדר. התחלתי להכניס את הבגדים לארון כשלפתע מצאתי פתק בכיס מעילו של בעלי. שלפתי אותו החוצה, היה לו ריח של בושם של אישה. לא טרחתי אפילו לפתוח את הפתק, החזרתי אותו לכיס והכנסתי את המעיל לארון.

"ככל שאני פחות אדע, כך יכאב פחות" חשבתי לעצמי.

 

השעה עברה במהירות ולפתע ראיתי בשעון כי אני באיחור לעבודה. היום מגיע מטופל חדש לקליניקה, ילד צעיר בן חמש עשרה. הוריו רשמו אותו בניגוד לרצונו במחשבה שהוא בטח יהיה מתוסבך נפשית אחרי ש"יגלו" לו בסופשבוע.
הנה עוד דרך להתחיל את השבוע.

 

הזדרזתי ונכנסתי לאוטו ותוך רבע שעה הגעתי לקליניקה. הילד הצעיר כבר חיכה לי בקבלה, כולו כועס שהיה צריך להפסיד משחק כדורגל כדי להגיע אליי. מפתיע, חשבתי לי בציניות.

 

"שלום לך, אני אסנת, עוד רגע נתחיל". אמרתי בדרכי למטבח הקליניקה, מכינה לי קפה גדול כדי לעבור את השעה הראשונה של הבוקר.

 

"בוא ניכנס" אמרתי ברכות, כשראיתי שהוא נועץ בי מבטים, מנסה למצוא איזשהו דופי. הילד נשרך אחריי, כאילו מנקה לכלוך שהשארתי על הרצפה.

"מה שמך?" חייכתי בעדינות תוך אמירת השאלה.

"זה לא עניינך" אמר בלחש, מנסה לבחון אותי.

"הבנתי. כפי שאמרתי, שמי אסנת. אני כאן על מנת לעזור לך". ניסיתי להתחיל שיחה. אחרי חמש דקות של שתיקה, הבנתי שהגישה הזו לא ממש תורמת.

 

"רק רציתי שתדע שבמשך כל השעה הזו אני כאן בשבילך, אומנם אתה לא מכיר אותי, אבל רציתי שתדע שאני מאוד רוצה לעזור לך ולתמוך בך אם קשה לך". נהייתי חסרת סבלנות, לא רציתי להיכנס למצב של אתגרים היום.

 

"מי אמר לך שאני במצב קשה? אני נראה במצב קשה? מה את מתערבת בכלל". הילד התחיל לתקוף, ואני דמיינתי לי את פניו של הוריו המרוצים שהפילו על הילד את הפצצה, ועכשיו מנסים לפתור את הבעיה עם פסיכולוגית. לא חדש במקצועי.

 

"אני מבינה שאתה קצת כועס, וזה בסדר, אבל אני חושבת שעל מנת שתרגיש יותר טוב, אולי יעזור לשתף". אמרתי ברכות. מנסה למצוא את המפתח לליבו של הילד.

 

"אני לא כועס, אני פשוט לא מבין איך לעזאזל אני אמור להגיב כשההורים שלי אומרים לי שאני מאומץ. אולי תוכלי לעזור לי בזה". אמר ברוגז משולב בעצבנות.

 

בהיתי בו, הציניות הכאיבה לי, הטון שאמר את הדברים והמבט. האינפורמציה עצמה נקלטה רק אחרי כמה שניות.
"אני מבינה. אם היו אומרים לי דבר שכזה, כנראה הייתה מרגישה סוג שהוא של
ריקנות, של ביזיון, רמאות אולי". עצרתי לרגע בקיפאון.
 
"אבל ההבדל הוא, יקירי, שאנחנו פה לא עוסקים בי, חשוב לי להבהיר לך שלא קיימת כאן מחשבה אסורה או מותרת, השאיפה שלי היא לעזור לך להרגיש טוב יותר מול הסביבה ובעיקר מול עצמך, אתה מבין?". עצרתי כדי לקחת שאיפה, ופתאום מצאתי את הילד הזה, שכולו היה מלא ביטחון רגע לפני, מתחיל להישבר.

 

הוא היה מהבנים האלו בתיכון, שכולם מתפלאים איך הכול מצליח להם, יכולתי לוודא זאת מהמבט הראשון. עיניו נפקחו לרווחה, ובשקט הוא לחש, "שמי תום".

 
בהיתי בו ודקירות רבות וחלשות החלו לעקצץ את בטני. "יש לך שם יפה".

 

"אני בן חמש עשרה, בכיתה י' ואוהב לשחק כדורגל" אמר במרץ, מנסה להעביר כמה שיותר מהר את חוסר הנעימות.

"טוב" אמרתי בנימוס.

 

"שלשום ההורים שלי אמרו לי שאני מאומץ, בגלל זה כנראה הגעתי לכאן היום" אמר בחצי כעס.

"ההורים שלך כנראה מאוד אוהבים אותך אם הם דאגו שיהיה לך עם מי לדבר ברגעים אלו"

"אני לא מבין מה הם רוצים ממני, למה דווקא לי מגיע לסבול ככה?"

"אתה סובל?"

"אוף, די כבר לנסות לפענח כל מילה שנייה שאני אומר! אני לא יודע איך אני מרגיש, אני לא יודע לאן אני שייך, אני לא יודע מה את רוצה ממני בכלל"

"אני לא רוצה ממך שום דבר, אף אחד לא מכריח אותך לדבר אם אתה לא רוצה.

ניסית לדבר עם ההורים שלך על זה?"

 

"אימא שלי התחילה לבכות, לא ידעתי ממש מה להגיד.

- אני חושב שאני רוצה לראות את ההורים האמיתיים שלי".

שם זה התחיל, לא במודע הוא אמר את המשפט שכל מטופל עם בעיה כזו מגיע אליו אחרי שנים של טיפול.

 

חזרתי הביתה וראיתי כי בעלי לא חזר עוד. הבית היה עודו מבולגן ודפים היו זרוקים בכל עבר. הרמתי אותם והתחלתי למיין. שמתי אותם בארגז חדש וניגשתי למחסן. הוא היה כה מאובק שבקושי יכולתי לראות משהו. הוצאתי את אחד הארגזים כדי שאוכל לפנות מקום לחבר החדש בממלכה. הארגז שהוצאתי היה דהוי וחצי קרוע, וגיליתי בו את מה שהדחקתי כל כך הרבה זמן. כל המכתבים, כל הזיכרונות, הרגעים המעטים שלנו ביחד, התמונה שאני נוצרת בליבי לעד. הוצאתי מן הארגז את המסמך היחיד שיכול היה לעזור לי למצוא אותו. ידעתי שאסור לי להשתמש בו, זה יהרוס את חיינו של שנינו, אך הוא תמיד עזר לי להיות קרובה לאהובי.

 

הוצאתי את המסמך למטבח והמשכתי לדקלם את המילים כמו ילדה קטנה שרק אתמול למדה לקרוא. תיקו של תום, הילד החדש, היה מונח בתיק, ומשהו בי קרא לי להסתכל בו. שמות ההורים, בי"ס, כיתה, מקום מגורים ו- התאריך לידה. הסתכלתי כלא מאמינה, התאריכים בשני המסמכים היו זהים. לא זזתי במשך כשעה ממקומי.

 

"זה בטח סתם צירוף מקרים, אז למה לעזאזל אני לא מפסיקה לחשוב על זה" התחרפנתי בתוך תוכי. בעלי נכנס באותו הרגע הביתה.

 

"היי"

"היי, איך היה בעבודה, הרבה לחץ?"

"כן כמו תמיד, בגלל זה איחרתי". ידעתי שהוא משקר, כשאמר את המילים האלו הפנה את עיניו לרצפה, כאילו הוא מסתיר משהו.

"למה המחסן פתוח?" שאל בחוסר עניין.

"אני מסדרת".
בזאת תמה השיחה שלנו להיום.

 

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה, המבט של הילד, הארגז המוזנח, צירופי המקרים.

 

"שאלתי את ההורים שלי, הם אמרו שלאבא שלי קוראים עופר". אמר ברגע שנכנסתי בדלת.

השתתקתי לפתע, וראיתי אותו, את סמל התום והטוהר, מדבר אליי בפתיחות, אומר פרט שאמור להיות כה חסר משמעות עבורי, וכעת משנה לי את חיי.

 

"היי" אמרתי בלחץ וברחתי מהקליניקה כאילו ראיתי מפלצת שצצה לה מהארון. הפניתי לו את הגב, שוב, וגם הפעם, מנעתי ממנו את האמת.
"לילה טוב, יקירי".

 

"כמה שפחות נדע, ככה יכאב פחות", חשבתי לעצמי, תוך כדי שהטיפות הראשונות של הגשם חיפשו מחסה אצל אשת הקרח.

 

 

 

 

© כל הזכויות שמורות ליוצר

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות הקפאת אותי מקור...בררר... איי, כמה כואב להדחיק, לא לזכור - ולחיות יום יום את הריק... / תמנע קורץ 11/11/2006
  ללא תגובות לילה טוב אשת הקרח / חנה הילמן 11/11/2006
  פתח תגובות סגירת מעגל / גלי צבי-ויס 12/11/2006 [ מס' תגובות : 2]
    תודה רבה לך גלי / מורן 12/11/2006
    זו האמת, מצאתי את כל אלה בסיפור. שלך גלי / גלי צבי-ויס 12/11/2006
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית