אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 197 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/4/1989
בן 18 עושה שנת שירות כותב סיפורים, כי עוד לא למדתי תסריטאות. אבל גם זה יגיע.
E-Mail:
ICQ:
170809877
תאריך כניסה אחרון:
07/03/2008 16:47:46

 
נושא: כותב מישל דה מונטן.

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
בחורים כמונו. לא ביום הזיכרון. - עודד ואש סיפורים (8/6/2007-18:31) 344 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 

"פיצחתי את השיטה" היה אומר דני, מורה שהיה לי בתיכון.

  זאת הייתה אחת הסיסמאות הידועות שלו, ולרוב היא הייתה פותחת סיפורים שהיו משאירים אותי המום, או חושב, או שמח, או עצוב. בכל מקרה, הסיפורים שלו מעולם לא השאירו אותי כמו שהייתי קודם. וקיוויתי לשינוי שהסיפור הזה יביא איתו. זה היה ממש בתחילת שנת הלימודים של יב', וסיפרתי לדני, שתמיד הערכתי, על ההסתייגות שיש לי מהצבא. על כמה שאני רוצה לתרום אבל כמה שאני מפחד, כמה שאני רוצה לחוות את החוויה של קרבי אבל כמה אני חושש מהמצבים שאליהם הם נקלעים. דני הסתכל עלי ואמר "אתה בחור טוב", ובנימה המרגיעה שלו הוא התחיל לספר.

  "פיצחתי את השיטה. פעם, כשהייתי צעיר כמוך. עמדתי להתגייס וגם פחדתי, איזה פחדתי? מתתי מפחד. אבל בטקס זיכרון האחרון לפני הגיוס שלי, עליתי על זה. עברתי על התמונות של הנספים מהיישוב שלי, שמעתי את מה שמרו עליהם, כמה יפים הם היו, כמה תכניות היו להם לחיים, כמה הם תרמו. והנה אני עמדתי לי שם, מול התמונות, מול האלבומים שהמשפחה כתבה עליהם ומול הסיפורים היפים והעצובים, וקלטתי. אני, לא משנה כמה קרבי אני אהיה, לא אמות.

  "אין לך מושג איך הרגשתי. איזה הקלה. תאר לעצמך אותך, אחרי כל ההתלבטויות האלה, מבין שכל זה לא חשוב. שאתה לא הולך למות. ולמה? כי בחורים כמוך לא מתים בקרב. זה מה שהבנתי. כי אם אני אמות, מי יזכור אותי? איזה תמונה יש לי, כמו התמונות האלה, שלי מחייך שאפשר לתלות כאן? אין לי מראה יפה כזה שידברו עליו אחרי שאמות. איזה התנדבות אני עושה שיספרו עליה, איזה מעשים טובים. איזה שאיפות יש לי שייקטעו באמצע, בגלל שמתתי בצבא. וההורים שלי, שעברית הייתה שפה שהם למדו בגיל 15-16, שהם יעלו וייקראו לי מכתב כל כך יפה על כמה הם מתגעגעים אלי? זה לא הולך לקרות.

  "אז ידעתי, בגיל 18, בטקס זיכרון האחרון שלי לפני הצבא, שאני הולך להכי קרבי שאפשר, ואני לא אמות בקרב. ואתה לא יודע איך ריחמתי על הבנים ששירתו איתי. נאים אחד אחד, עד כמה שגבר יכול לחשוב על גבר אחר שהוא נאה, וכל אחד סיפר לי על החברה שהוא מתגעגע אליה, על מה יעשה אחרי הצבא, ואני חשבתי 'איזה מסכנים אלה, לא יודעים יחיו ימותו, אין להם שמץ מה ייקרה בקרב', וידעתי, ידעתי שאני אחיה".

 

וכמו תמיד, השתניתי. אחרי עוד סיפור של דני לא יצאתי כמו שהייתי.

  אמרתי לו תודה, הלכתי לשיעור שעמד להתחיל, וחשבתי. והמשכתי לחשוב. ואז הגיע יום הזיכרון, חודש וחצי אחרי השיחה. הלכתי בבי"ס והסתכלתי על התמונות, שמעתי מה מורים ותלמידים אמרו על אלו שהכירו, כמה יפים, כמה אנשים טובים, כמה שאיפות שנקטעו. וחשבתי על עצמי, על תמונה שלי תלויה על הקיר. ומי ידבר עלי? מה יגידו? איזה תמונה בכלל ייתלו? אין לי תמונה שאפשר לתלות פה. אין לי מראה מתאים. אני לא יפה מספיק בשביל שיתלו אותי פה, על הקיר.

  הלכתי לזימון לצנחנים, מה יש לי להפסיד? ידעתי שאני לא אמות, שאנשים כמוני אין להם מה לעשות על הקיר ביום הזיכרון לחללי ישראל, שאין מי שיגיד עלי איך נקטעו חיי ואיך מתתי בפתאומיות. ידעתי שאני לא אמות.

  אבל מה.. ידע נרחב חסר לי, בעיקר במה שבא עם גורל. כי צדקתי, ביום הזיכרון לא תלו תמונה שלי, לא דיברו על כמה הייתי יפה, כמה שאיפות נקטעו לי בחיים, לא סיפרו על איך תמיד עזרתי ואיזה בנאדם טוב הייתי. לא היו לי תמונות עם סיפורים עלי לידם. תמונה אחת הייתה לי, בבית של ההורים. הבית שהיה שלי פעם.

  זה כי מעולם לא הוכרזתי מת, מעולם לא קיבלתי את התואר 'חלל צה"ל '. אני הוכרזתי 'נעדר', כי בחורים כמוני אין להם מה לחפש ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אין להם מה לעשות שם, עם התמונה שלהם תלויה. אני נהייתי נעדר, ולא זכרו אותי כמו את האחרים. אולי אי שם איזה מורה תיכון אחד שומע את הסיפור ומבין. כי הוא יודע מה הגורל של בחורים כמונו.

הוא מבין.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות אהבתי... יש כאלה שגורלם הוא להישכח בשאול. ותו לא. מעולה / הדר מיליס 8/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    תודה / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות נעדר בחייו. מעולה. הנה, כבר נתת משהו בשביל הנצח, בשביל שנזכור. / תמנע קורץ 8/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    טוב להרגיש שיש דברים שיזכרו אותך עליהם, לא? / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות הרבה אומץ / תו רוֹן 8/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    התגובה שלך עניינה אותי. / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות חזק... / נאדין 8/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    העלית נקודה חשובה, / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות העלית נקודות רגשיות ועוצמתיות / מורן 9/6/2007 [ מס' תגובות : 4]
    אולי אפשר לשלב / תמנע קורץ 9/6/2007
    מתוקה שלי / מורן 14/6/2007
    תודה, / עודד ואש 11/6/2007
    זה באמת הורגש / מורן 14/6/2007
  פתח תגובות ביקורת עצמית / חנה הילמן 9/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    אני רק מקווה שכשנגעתי בה לא פגעתי בה. / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות עודד: אהבתי והתעצבתי מסיפורך / אילנה קוסטיקה 9/6/2007 [ מס' תגובות : 1]
    / עודד ואש 11/6/2007
  פתח תגובות כואב מידי / אישה 9/6/2007 [ מס' תגובות : 2]
    חלקית. / עודד ואש 11/6/2007
    אולי / אישה 12/6/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית