סיפורים

"אני והיוגורט"

אני לא בן אדם של בוקר.

אני מאלו שאסור לדבר איתם , לנשום לידם, לדבר שטויות ולהיראות מטומטם בקרבתם, לספר אייך הדייט היה ערב לפניי או איזה ספר ברגע זה הוא קורא, לא בכל אופן בבוקר.

אין לי בעיה לשמוע את זה בצהריים, אחה"צ, בערב, בחצות , אך לא בבוקר!!!!!

אני רק רוצה לשתות את הכוס מים ואת היוגורט ולשמוע רק.... את הדפיקות לב שלי!!!

שלי.

לא של אף אחד אחר.

(בכל אופן לא בבוקר).

יש משהו מעניין בנסיעה באוטובוס, (מעבר לחיסכון שבכל ההוצאות הכספיות "תמורת" השקט הזה שדיברתי עליו בבוקר..)אתה רואה את כל היצורים האלה שאתה לעולם לא חשבת שתוכל לפגוש או לראות בכל ימיי חייך קל וחומר על דפוס התנהגותם שלא נדבר על הרצון שלהם לפזז ולהשתולל על הבוקר, ולפהק כ"כ בקול ובגניחה מוזרה כזו הישר לאוזן שלך ואתה מריח את הבל פיו וברגע שאתה מסתובב אליו ומשיר אליו מבט שאומר "אבל למה מול הפרצוף שלי?" אתה מרגיש שעוד שניה וחצי הוא ישקול לבלוע אותך ואתה תצטרך לשבור לו כמה שיניים טוחנות .

והריחות.

יש לי רגישות יתר לריחות .

אני מריחה כל ריח ברמה יותר גבוהה מכל אדם ממוצע שזה נורא.

אז יש את אלו שיושבים לידך מורחים את הזיעה שניגרת מהם באופן מרטיט וגורם לך לתהות אולי הוא היה בים והוא לא התנגב, הישר על הזרוע ואתה מעוות את הפרצוף שלך והרצון לקום או לבכות או לחבוט בו עולה פי 2 מזה שאם הוא היה בוחר לעשות את שלב הפיהוק.

ויש כמה סוגים של ריחות.

יש את הריח שמהול יותר מדיי בבושם מרוכז שגורם לך להרגיש איזו בחילה שעולה בך.

ואת הריח האוורירי שגורם לך לתהות וללחוש בינך לבין עצמך "יאלללה הייתי מוכן לעצום עיניים ולהיות במקום כזה אוורירי כמו הבושם."

ואת ריח האפטר שייב , זה הריח שמעלה בי תחושה של בצורת, האף שלי נסתם ממש ומרגיש יבש וגורם לי לרצות לזוע במקומי ולעוות את אפי שוב ושוב ושוב.

וכל מי שמביט בי מהצד חושב לעזאזל שאני סובלת מפרקינסון בגיל כזה מוקדם.

והכי מכל , הכי חשוב זה ריח הזיעה המהולל.

זה הריח הכי בלתי נסבל ביקום

יותר מכל דבר אחר שיכול אפנו להריח.

ברגע שאתה מריח אותו שום פורמונים לא עולים ממך הלאה ואין לך שום רצון לבוא ולקפוץ על מי שמריח ככה ולהפשיט אותו מבגדיו המריחים.

אתה פשוט רוצה להקיא על הנעליי עבודה החדשות שנראה שהוא קנה לא מזמן, בא לך להחליף את ריח הזיעה שלו בריח ההקאה שלך בכדיי שהוא ירגיש לעזאזל מה אתה מרגיש .

אתה רוצה להכניס את הראש שלך לתוך החולצה שלך שנשאר עליה אולי טיפת פרפיום מהבוקר ולנשוף ולנשום , לעשות את הפעולה הזו לפחות כמה פעמים עד שהריח שלך יתפס באפך ולא ריח הזיעה של אותו אדם הסמוך אלייך. 

יש גם את העניין הזה של "פגישות מחזור" באוטובוס.

זה העניין של להיות נחמד שאתה לא רוצה , לחייך מתי שהכי עצוב לך בעולם, ולספר מה עשית עד כה למישהו שבעצם לא אכפת לו ממך אבל הוא בכל זאת שואל אחריי 20 שנה שהוא לא ראה אותך ומרגיש את הצורך לחלוק איתך דברים שכבר עבר זמנם.

זה הכי משעשע, כי תמיד יש לך את האפשרות להביט בו להסתכל לו בעיניים ולראות באיזה שלב הוא נמצא בחיים לעומתך או להפך.

אני דוגלת בשלב הזה שאני פשוט מביטה בו וחושבת על דברים אחרים ומהנהנת בראש כל 5 שניות בליווי של חיוך מטופש על הפרצוף שמראה לו שאני נחמדה ולא רוצה לשבור לו את השיניים הטוחנות שלו למרות שהוא לא פיהק לידי והיה מאוד נימוסי בקשר והתעניין בהתפתחויות חדשות בחיי.

ועוד דבר.

יש את האפשרות לשמוע על כל הריכולים החמים באוטובוס.

לשמוע את הסיפורים הטראגיים , את המצב הפוליטי במדינה, מי אלו המושחתים (האמת היא שזה קשה לדעת מי לא.) איפה יותר טוב לגור, קופות חיסכון, זוגיות , הריון , מי הגיח לעולם ומי נמלט ממנו, חדשות נפלאות.

מה שאומר , שאתה יוצא מהאוטובוס יש לך את כל הכלים להתמודד עם היום שלפניך.

ז"א אם מישהו יבוא וישב לידך לארוחת צהריים ואין לכם שום נושא שיחה לפתח תשלוף אחד מהקטגוריות .

זה מוצלח.

(למרות שאני תמיד דוגלת באפשרות של להחמיץ פנים עד שהוא יעוף)ככה אתה אף פעם לא יוצא משעמם והוא יוצא עם מחשבה שאתה אדם שנוח לשיחה.

לאוטובוס יש אופי.

יש לו לו"ז משלו.

האנשים של הבוקר הם לא האנשים של הצהריים בטח לא של הערב.

האנשים של הערב הם האנשים שהייתי רוצה לפגוש בבוקר.

הם לא מדברים לרוב, הם דיי עייפים מכל היום שעבר עליהם , אין להם כח לפתח שיחת חולין על המצב הפניננסי או על עמדות פוליטיות.

הם פשוט שותקים ואז פליטת אנחה יוצאת ממך ואתה מרגיש שוב פעם שאתה יכול לשמוע רק את דפיקות הלב שלך ואת דפיקות ליבו של המנוע המזורגג של אותו אוטובוס שמשרת את האינטרסים שלך בהכי מעט שקט ופרטיות.

אז אני מביטה לכולם.

סורקת אותם בזדוניות כאילו הייתי מוכנה כרגע להעלות את הקו על מוקש ולהפציץ אותו לגורמים, נמרחת על מושב האוטובוס ומגיעה למסקנה.

אני שונאת אנשים.

שונאת אותם שהם כ"כ צפופים אליי.

יכולתי ממש לנשום את הנשימות של כל אחד ואחד מהם.

יכולתי להריח מה הם אכלו יום לפניי ולדעת מתי הם ישנו, כל החשיפה המיותרת הזו שיכולתי לגנוב מאותם אנשים שהיו על אותו קו גרמו לי לסלוד מהם.

גרמו לי לסלוד מאינפורמציה.

ואז הרגשתי מוגנת באיזה שהוא מקום.

מאנשים שחושבים כמוני.

תהיתי לעצמי תוך התמקדות באיזו אישה עם תיק מתכת ענק שאני מניחה שהוא תיק איפור מקצועי על הדבר.

תהיתי לעצמי אם היא מבקרת אותי כמו שאני מבקרת את כולם, אם היא חושבת על הריח שלי, על אייך שאני נראית , אם הדמות שלי כ"כ מרגיזה אותה שהיא מונחת בשק עצמות למולה, אם היא הייתה רוצה לקום ולשבת במקום אחר, ומדוע אני מניחה את רגליי בבורטליות על הכיסא שמולי.

אם היא כמוני פליטה מכורח המציאות , מתמודדת עם אובדן הנסיעה הפרטית.

אני , כוס המים , היוגורט והרכב שלי.

מדמיינת לי את התחושה המוכרת.

ואת המציאות הדוממת.

אבל היא רק עשתה את אותן פעולות שרק נוסע אוטובוס מתמיד זה שנים עושה .

את הצעד הבלתי נסבל מתוך רשימת אין סוף צעדים.

היא פיהקה פיהוק גדול שגרם לי לראות את כל הסתימות והחורים שלה , את הכתרים מזהב, וכמה שאריות בשר בשינייה הטוחנות ולהביט אל הנעשה מאחוריי בהשתהות , ואני רק הבנתי שאני נאחזת באותו שקט והיא למדה לחיות את הברירה.

לחיות את אותם אנשים שנראים כמו רוחות מוטרדות בזה השעה באותו אוטובוס.

 

 הזכויות שמורות להדר מיליס.

תגובות