הרגע לעוף (או: החיים בדרום תל אביב)

מתבונן בקירות הסדוקים של חיי,

זכוכיות מתנפצות כדרכי התקווה.

חלומות מחליקים דרך תריס שנשבר,

נזילות בתקרה מזכירות אכזבה.

הלכלוך ברחוב כמו כתמים על הלב;

בכניסה אל הבית המנעול שנשבר.

מכונית מחליקה על הכביש הרטוב,

הצפצוף והרעש... והשקט נשאר.

הדמעה מעיניי לא אוכל לעצור.

ואוליי הבדידות עוד תיתן לי חיבוק.

במרפסת עומד, כמו על קצה של ההר,

בכנפיים פרוסות אתרומם מהצוק.

אדמה מתקרבת, אין דרך חזור.

געגוע פתאום מתארח בלב.

לקירות הסדוקים, לרסיסי הזכוכית,

ללכלוך ברחוב, לבדידות... לכאב.