סיפורים

סבא בנימין

סבא דודו

השבילים הצחורים נחפזים אל ביתן החולים

מה להם ולי השבוי פה ?

מביט בחלון ובוכה

איה כולם ?.

הרופא מעיר, וגם האח לא מסביר

האם התאמצתם להבחין מעבר להר ?

אחייך, ארכין ראש ואדע את התשובה

האמת, אני בניתי את מעבר להר

אני סללתי שדרות ומילאתי בטון

ואתם רק אנשי רוח ולא מעשים

 

 

טעות גדולה עשיתי, מודה ומתוודה. העצלות מילאה כל פינה בראשי ולא העניקה לי את הכוח לעשות את המעשה.

עכשיו כבר מאוחר וכל מה שנותר זה לאסוף פירורי מידע כאלו ואחרים, לנבור בארכיונים, לשאול אנשים שלצערי לא כולם מכירים ולבטח אינם אובייקטיבים וכל אחד ואחת רואים את האמת בצורה שונה .

לפני יומיים צפיתי עם ילדיי בסרט החתונה שלנו וזאת לראשונה, הם בגיל שכבר יכולים להבין, הם היו מרותקים ולא הבינו איך אימא ואבא מופיעים לפתע בטלוויזיה.

אני הייתי מרותק למשהו אחר, לריקוד פסדולבה  ובו דודתי מככבת ובן זוגה  לריקוד היה לא אחר מאשר סבא בנימין, כן אותו בנימין שבני בכורי נקרא על שמו.

שלוש שנים עברו מהריקוד העליז והשמח של איש האשכולות ועד לדעיכתו הסופית שלוש שנים של הידרדרות מהירה שסירבתי לקבלה לכל אורך אותה התקופה.

סבא בנימין נפטר בחורף והוא בן 80.

סבא בנימין היה הגיבור האמתי שלי, איש שלעולם לא הזדקן, איש אשכולות שבנה וסלל את הארץ.

תמיד דאג שכולם יהיו מרוצים, מקרקר סביב נכדיו , מבצע כל מטלה או בקשה של רעייתו בצייתנות ודייקנות מפחידים.

היא הקובעת, היא היודעת, היא המחליטה, היא עם הקול החזק, והוא מבצע בשקט, בנאמנות, בציות מקפיא דם.

 כך זה תמיד היה, לא זכרתי מציאות שונה .הכול למענה ויותר מכך למען נכדיו ובנותיו.

בשבילי תמיד הוא היה שם, למרות המרחק הגיאוגרפי שבחר לקיים בו את חייו. לא זוכר אותו חולה, עצוב ,כועס או ממורמר על משהו, בדיעבד יודע שהייתה לו את כל הזכות שבעולם להיות כל אחד מהדברים שציינתי, אך הוא בחר בנדר השתיקה, נדר קשה מנשוא שכנראה גם הביא בסופו של דבר למותו המוקדם.  

איש העולם הגדול שמכיר את כל חוקי הפיזיקה והמתמטיקה, איש ספר ושירה, איש חריש האדמה, איש הגאוגרפיה וההיסטוריה, איש שדרש את הקדמה, אך בנפשו איש של זמנים אחרים שלעולם לא יחזרו יותר ,זמנים תמימים שכאלו.

עלה לחניתה, כבש וסלל את כבישי מדינת ישראל, היה באותם מקומות שרק חלמנו להיות נוכחים בהם באותה התקופה, מעמיס את ציודו על גג רכבו הירוק, גומע אלפים של קילומטרים אל תוך מדבריות צחיחים ומעלי אבק, מטפס על גבעות מבעד לעצי זית נושנים בימי גשם וממטרים עזים.

 מציב דגלונים קטנים וממוסמרים לציידי הדרכים על שבילי כורכר לא מעובדים אשר בעוד מספר ימים יהפכו לצירי תנועה סואנים צבועים שחור מאספלט טרי וחדש.

חדר עבודתו היה החללית הפרטית שלי, החלון הענק השקיף אל עבר נופי הגליל העצומים, עפרונות, מחקים ,סרגלים, מחשבונים חדישים למדידות שמעולם ולעולם לא אבין את פשרם, שתי מכונות כתיבה נושנות שבעזרתן כתבתי את מילותיי הראשונות על גבי נייר אמיתי .

חמימות של בית עם חשיפה לצפון הרחוק, שרק נכד מרגיש בה וזאת מתוך תמימות ואי מודעות לאותה לבה רותחת ולתהליכים סיסמוגרפים תת קרקעיים שמתחוללים להם מתחת לפני השטח, תהליכים סוחפים ומזיזי לוחות טקטוניים, תהליכים שהשתיקה כנראה הייתה יפה להם.

אבל לא אחד כמו סבא בנימין ייתן ללבה לפרוץ בנוכחותי והרגשת החמימות והבית המואר השרתה אוירה קסומה עבורי, אבל כנראה מסויטת עבורו.

אבל מה אני בכלל מבין, עודני ילד הייתי והיום כבר מאוחר, היום כבר לא אדע את האמת לאמיתה ,הכול נעלם וקרס. התשובות לשאלות מה באמת קרה שם, להיכן הכול נעלם, למה זה קרה, נקברו עמוק באדמת הקיבוץ הבוצית.

ומצטער אני ואצטער לעד, מדוע באותם שלוש שנות חייו האחרונות והארורות החל מיום הריקוד בחתונה ועד לחורף שבו החזיר את נשמתו, לא שאלתי את השאלות מהמקור בכבודו ובעצמו, לא תיעדתי, לא צילמתי, לא הקלטתי קולות, לא שאלתי אותו מה באמת תפקידו בזה העולם? מדוע הוא מאפשר שיתייחסו אליו בצורה שכזו, כיצד הוא לא זועק לשמיים? לא נתתי לו את החסד האחרון, להשאיר מורשת של אמת אחרי לכתו.

הרי כיצד ניתן למצוא נחמה בקריאה אין סופית של ספרים ובניפוח מאגרי המוח במידע מכל סוג שהוא, האם כך הוא ברח מהמציאות? האם בצורה זו הגן על עצמו על ידי איסוף אובססיבי של מידע ובכך לא השאיר במוחו חלקיק של מקום עבור שאלותיו וצרותיו הוא? 

וכשהמוח כבר היה מלא ולא ניתן היה לדחוס אליו שום פירור חדש של מידע ,הכול החל להעלם.

הדבר האחרון שנכנס למוחו הקודח היה גם הראשון לעזבו עם פרוץ המחלה, וכך לאטלאט המידע החל להעלם לו בסדר מצמרר על ציר הזמן מההווה ומעכשיו לאחור ולעומק תאי זיכרונו . לבסוף נשארו רק פירורים לא מזוהים של תסכול בסיסי ,זיכרונות מטושטשים מלפני עשרות בשנים ,זיכרונות ששום מחלה כנראה לא תמחק לעולם.

אבל זיכרונות כואבים שלבסוף מהם מתים.

הזהירו אותי לפני הביקור הראשון, זה יהיה לך קשה ,אבל אין לי ברירה נסעתי אל אותו בית משוגעים אומלל שהאירוניה צחקה לכל אורך הדרך משום שסבא בנימין בנה את זה המקום .

זה היכה בי באכזריות כשוט מצליף בשדרה מוסקבאית ביום שדוד של רוחות.

המראה שלו נגרר על ידי שני אחים סיעודיים , פנים שמעולם לא ראיתי, עיוות בגוף שמעולם לא זיהיתי. הפנים הן אותם הפנים, הקול הוא קולו הוא, אבל מישהו אחר הופיע לפניי.

סבא זיהה אותי וזעק לעזרתי, וכל מה שיכולתי להוציא מפי באותו מעמד בלתי אפשרי היה סבא "לא בוכים". עם יד על הלב, אגואיסט הייתי במילותיי אלו וחשבתי על עצמי ועל חוסר רצוני לראותו בחולשתו.

שבירת מיתוס זו הייתה עבורי, מיתוס שנקרא סבא בנימין. ומי הוא אותו אחד או אחת אשר יעז ורק ינסה לנפץ לי את אותה אשליה מתוקה של חוסן פיזי ונפשי שהכרתי אצלו כל השנים. כעס מריר ומתסכל עלה בי.

ובין ביקור לביקור התדרדר מצבו.  שכנעתי את עצמי ואת משפחתי שיש שיפור, נאחזתי בכל צעד שעשה לבדו ,בכל שבב זיכרון שהגיח לפתע ממעמקים של מוח קודח חולה והזוי, ואני חשבתי וחלמתי שהאיש מבריא לו לאיטו ,לעיתים הוא אף חייך, סיפר זיכרונות עמוקים שעדיין לא הגיעה שעתם לעזוב את המוח ,

מה עובר לו בראש מנסה לדמיין, האם הוא מודע למצבו ויודע היכן הוא קבור "חימת?"

אז כן, הוא יודע וחי את שארית חייו בידיעה ברורה היכן הוא ומה מצבו, לא פעם אמר לי אני בניתי את זה המקום, אף אחד עלי לא יעבוד עלי, אני יודע שבבית משוגעים אני כלוא.

אח רחמן עומד לציידנו באחד מביקורי ומסביר לי כמו לטיפש שמצבו של סבא רע, ותראה מה נעשה ממנו, וסבא מבין, שומע ויודע הכול, מתבונן בי ומהנהן בראשו בהסכמה,  "אכן נכדי יודע אני מה זה המקום ולאן הולכים ממנו בסופו של יום" וכולי רותח וזועם, מצמיד בכוח את האח הממש לא רחמן לקיר מחוספס משפריץ דוקרני וישן ,זרועי על גרונו, פניו מתחילות להכחיל ומודיע לו שרק אם יעז להגיד את אשר בליבו בנוכחות סבא או כל מטופל אחר, אני אגרום לו להעלם מהעולם עוד לפני סבא שלי.

החגורה  האוחזת במכנסיו והמשקפיים המטונפות שהאחיות לא טרחו לנקותם  קיבלו את פניי בכל ביקור, הייתי מסיר מהן שכבות עבות של שומן ולכלוך, למה מנסים להסתיר ממנו את האמת ? מדוע מוודאים שהאיש לא יראה את חלקת העולם הקטנה שעדיין נשארה ברשותו?.

והשעון הגדול שהוא גאה בו כל כך, אין לו כבר מושג כיצד יודעים מה השעה, ותמיד הוא ממציא לנו שעה פיקטיבית ולא מציאותית, העיקר להראות לנו שהוא צלול ויודע מהי השעה. וחבילותיה של סבתא בימי ראשון עם הממתקים שכל כך חסרים לו.

אבל מה עם החיים שלך חושב לעצמי, זועק מנשמתי ללא קול, מה בעצם עברת בחייך הארוכים, איך האדם הכי קרוב אליי, הוא בעצם האדם שאני יודע עליו הכי מעט.

זו אשמתי, הרי ברור לי שאם רק הייתי מראה שמץ של נכונות אמתית ופתיחות, אוזר אומץ ומתגבר על פחדיי הכמוסים לשמוע גם דברים רעים, אזי הייתי יושב עמו ימים ולילות, ממלא מחברות על סיפורים מסמרי שיער ,מקומות רחוקים, מסעות ונופים מדהימים, אנשים שפגש בדרכים, פועלים מיוזעים, וכן, גם תסכולים, אכזבות ,והשאלה הכואבת מכולן, כיצד החיים הובילו אותו לזה המקום?

נשאר לי עדיין, הריח של שישי בצהריים בבית החמים, חורף ורוחות עזות מנשבות מחוץ לחלון הגדול בחדר העבודה, הכורסא הלבנה שנמצאת כיום בביתי, מכונת הכתיבה, אוטו ירוק, חדר ממתקים שבתירוץ עלוב הוקם למען הנכדים, אך בעצם היה ממלכתו הפרטית. הנהיגה הראשונה שלי במכונית בעודני ילד, מתכופפים שעוברים מתחת לגשר, הבריכה של הדוד מהקריות, כפרי הדרוזים והערבים בגליל, פיצוצי סלעים טרם הפיכתם לצירי תנועה סואנים, דאגה אין סופית ופינוק שרק נכד בכור יכול לקבל.

חלה במחלה הארורה, נפטר לאחר סבל וייסורים ונדידות בין בתי משוגעים בצפון.

התכחשתי לעובדת היותו חולה, הדחקתי את המראות של סבא שחולם בהקיץ ומתנתק אטאט מעולמו החיצוני ולאחר מכן גם מזה הפנימי, תלוי בחסדים של אחרים לטובת פעולות יום יומיות.

ידעתי שלא נותר לו עוד זמן, אבל התכחשתי לעובדה זו .

בחרתי להתנתק גם אני, המעטתי בביקורי, וכשהגעתי הוא לא זכר איזה יום היום ומה עשה אתמול בבוקר, אך זכר גם זכר את סיפורי המהפכה הצרפתית, את גובהם המדויק של כל רכס בהרי האלפים, מת חי מהלך הוא היה.

הבטחתי לעצמי שאני חייב להעלות את סיפור חייו על הכתב, טרם לא יישאר הדור שיוכל לעזור לי להגשים משימה זו, הבטחתי ולא עשיתי כלום. שנתיים ימים היו לי להשלים את הרכבת הפאזל ביחד עם סבא בנימין ,והעדפתי שלא לפתוח את הקופסא ולהתחיל להרכיב את החלקים.

עצלנות?, בריחה מהאמת שהוא גמור?, חוסר אמון במצבו ,תקווה שהוא ימשיך עמנו עוד הרבה.?

עד היום, דמותו מופיעה לי בחלומותיי, לילה  - לילה כמעט, ובכל החלומות סבא בנימין, מבריא אטאט ,מפעיל את רגליו הכושלות, מדייק בשעה, קורא ספר טוב ,ממיין עדשות במפעל....אבל אז מתעוררים והוא עדיין מת.

הסיפור עמו עוד לא נגמר, לי זה ברור וידוע, ניסיתי לסגור מעגל בכך שקראתי לבני בכורי על שמו "עידובנימין", אך מעבר לתעודת הזהות ולדואר רשמי שמגיע לעידו בנימין, הנושא לא תם, התיק פתוח, המקור לתשובות לא עמנו, מרחף בעולם שכולו טוב, ממתין לנו שנבוא, מקווה שסיפורו יתגלה לי טרם הגיעי לפגישה מחודשת עמו, שם בעולם שאליו הולכים לאחר שמתים .

יש לי המון מה לעשות עמו שם ואין לי זמן לחיטוטי עבר, עכשיו זה הזמן שחיים. לא זמן שמתים וקבורים באדמת הבוץ מתחת לעצי הברוש  בקיבוץ. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות