בונה זיכרונות

אני בונה לילדים שלי זיכרונות.

פעמים רבות, אין מילים לתאר את העצב והאשמה, גם זה במאמץ.

סוחבת אבנים במעלה הר.

אבנים גדולות, שברי אבנים,

לפעמים חצץ, רגעי רגעים, 

דווקא אלו הם לעיתים הקסומים מכל.

ומכולם אני בונה חומה, מדביקה אבן על אבן.

ואולי נכון יותר קיר זיכרון, גל-עד.

וכל הזמן חושבת האם החומה תוכל להגן עליהם

אחריי לכתי.

בטרם עת.

ויודעת שלא,

ובינתיים נשארת.