זהו קטע קצר מתוך הספר הבא שלי "דממת הספק"
ביום שאושפזה אמו, הוא היה נער כבן שש עשרה שנים. שנה לפני כן מת אביו בשנתו. עם מותו, חזרו הסיוטים אל הבית, ואמו פסקה לתפקד. שעות ישבה ובהתה. עד לאותו יום בו הוא הגיע הביתה, ושוב מצא את האנשים בחלוקים הלבנים. בהתחלה עוד חשב להגיד משהו, להסביר, הרי כבר אושפזה בעבר, וחזרה הביתה, אז בשביל מה לאשפז אותה שוב? הוא הסתכל עליהם במבט מבוהל, והמלים לא יצאו לו מהפה, כאילו סגר לו מישהו את יכולת הדיבור, והפך אותו לאילם. הוא רץ אל חדר השינה לראות את אמו. היא לא הייתה שם. מן המקלחת הוא שמע קולות זרימה של מים, ולכמה שניות לא הבין מה עושים שם כל האנשים האלה, אם אמו במקלחת. רגע אחר כך נפתחה דלת המקלחת, ושתי נשים בחלוקים לבנים הוציאו את אמו והליכו אותה אל עבר הסלון. הקופסה, הוא חשב בלבו, אני צריך לפתוח את קופסת הנעליים שעל השולחן, לספור את הכדורים, היא בטח שכחה לקחת. אבל הוא לא ידע כמה כדורים היו שם אתמול, כי מאז שאבא מת, לא היה מי שיספור את הכדורים. "אולי תבדקו, אולי היא לא לקחה" הוא מלמל, מצליח סוף סוף להשמיע קול. הוא הרי ידע שאם היא תיקח כדור, היא פשוט תירדם, והכל יחלוף. הוא אפילו בדק פעם מה כתוב בתוך הקופסה, וראה מה כתוב שם: כדור הרגעה, לקחת אחרי האוכל, לא מומלץ לאורך זמן , ממכר, עלול לגרום לתופעות לוואי, אסור לקחת אם את בהיריון או מניקה, מומלץ להתייעץ עם רופא לפני שלוקחים. "בדקנו" הם ענו לו, "היא לקחה, אבל זה כבר לא מספיק יותר." על ידו עמדה אישה גבוהה שלא לבשה חלוק לבן. היא הציגה את עצמה בשמה, אבל הוא לא קלט מה היא אומרת. היא ניסתה להרגיע אותו, הם ידאגו לו, שירותי הרווחה לא יעזבו אותו, אבל הוא רק עמד שם קפוא, והסתכל איך האנשים בחלוקים הלבנים יוצאים, כשהם נושאים את אמו באלונקה. אחרי שיצאו, באו אנשים נוספים אל הבית, והצטרפו לאישה הגבוהה. הם דברו אתו, אבל הוא לא זכר בדיוק מה הם אמרו. הוא רק זכר שכמו רובוט הוא הראה להם איפה יש לו בגדים, ואיפה יש מזוודה גדולה. האישה הגבוהה עזרה לו לארוז, והם לקחו אותו משם. באותו ערב הוא מצא את עצמו בפנימייה דתית בצפון הארץ. הוא היה שם שנתיים, ולא יצר קשרים עם אף אחד. הם קראו לו 'התמהוני', והוא שמע אותם אומרים זה לזה שהוא עוף מוזר, אבל לא היה לו אכפת. מפעם לפעם הוזמן לערוך שבת או חג בבית מנהל הפנימייה, אך בדרך כלל היה מתחמק מכך, ומתבודד שבתות שלמים בחדרו. מנהל הפנימייה ניסה לדבר אתו, אבל הוא שתק מולו ולא ענה.
שבועות ספורים לא נסע לבית הוריו, עד שערב אחד יצא מן הפנימייה, ונסע בטרמפים הביתה. המפתח לדירה עוד היה בארון החשמל. הוא נכנס אל בית ילדותו בצעדים אטיים. על השולחן עדיין עמדה קופסת הנעליים. הוא פתח חלון שיכנס אור. מקק מסונוור זינק מעל השולחן, וברח אל פינת החדר. הוא הניח למקק לברוח, ולא ניסה לעשות דבר. אחר כך פנה אל החדר שלו, הריח את המצעים, הרים כדור או מכונית שאיבדה את דרכה, ויצא בחזרה אל הסלון. באותו ביקור ראשון הוא ישב שם כמה דקות, קם, יצא, נעל את הבית, והכניס את המפתח לכיס מכנסיו. מאז עשה זאת למנהג קבוע, ומידי פעם נסע, ישב שעה קלה, דמעות בעיניו, אך לא העז להיכנס אל החדר של הוריו. הוא ידע שאם יכנס, תחזור איליו התמונה כולה, ועם זה הוא לא האמין שיצליח להתמודד. זה היה קשה מידי, מכאיב מידי, כמעט בלתי אפשרי. הוא היה יושב שם בסלון, ושומע באוזניי רוחו את זעקותיה של אימא מהחדר, ואיך קם אחוז שרעפי שינה ורץ אל פתח החדר, ואיך ראה שם את אבא שוכב, עיניו פקוחות והוא לא זז ולא מגיב. הוא ידע שאם יכנס לחדר של הוריו, הוא יראה שוב את אביו, יגע בידו, ירגיש את הקור, וישמע את זעקות השבר בעוצמה רבה יותר. עד שיום אחד התמלא כוחות, ונכנס אל חדרם. הוא עמד שם בפתח, והסתכל פנימה. המיטה הייתה עדיין סתורה, החלונות סגורים, וריח רע של חוסר אוורור עמד בחדר. הוא לא פתח את החלון, אבל הדליק את האור במנורת התקרה חסרת האהיל. אור המנורה ריצד כמה דקות, וכבה. הוא נכנס אל החדר. על שידת קומות עמד בקבוק בושם מיותם, ועל הארונית שליד המיטה היה מונח ספר, שכריכתו מכוסה אבק. הוא הרים ביד רועדת את הספר, "בית הבובות" מאת צטניק. הוא עלעל מעט בספר, נחרד מתוכנו הקשה, והניח אותו בחזרה על הארונית. הוא פתח את המגרה שלצד מיטתה של אמו. חפצים רבים היו פזורים בה, מעט תכשיטים, שפתון, קופסת פודרה, והמון מעטפות של מכתבים. הוא בחן חלק מהם, ומצא שהם ממוענים אל אנשים שלא הכיר. מעטפה גדולה אחת משכה את עיניו, והוא הרים אותה בידיו. על המעטפה הייתה כותרת, בכתב יד לא מוכר: "שרה בוק, תיעוד" היה כתוב שם, עם חותמת של "תיעודי שואה וגבורה, מוזיאון יד ושם ." הוא לא פתח את המעטפה. לא היה בו הכוח לעשות זאת. ביד רועדת הוא החזיק אותה, והחזיר אותה למקומה מבלי לפתוח. בביקורו הבא, תכנן לקחת את המעטפה אתו, אבל כשהגיע אל פתח הדלת, הגיחה מאחוריו האישה גבוהה, ואמרה לו: "שלום אבנר, אני מלשכת הרווחה, אולי אתה זוכר אותי?" הוא לא זכר, והיא אמרה: "אנחנו חושבים שאתה זקוק לקצת יותר עזרה ממה שקבלת עד היום." הוא הסתכל על האישה הגבוהה והזרה, ושאל: "אבל איך ידעת שאני כאן?" האישה חייכה איליו וענתה: "הרב ידע לספר לי שאתה נוסע הביתה לפעמים." הוא רצה לשאול אותה למה הגיעה, אבל היא הקדימה אותו ואמרה:"אולי נכנס פנימה ונדבר?" הם נכנסו אל תוך הבית וישבו בסלון. הוא שתק רוב הזמן, והגברת דיברה. "אנחנו מבינים שקצת קשה לך בסופי השבוע בפנימיה" היא אמרה, והוא שתק. " מנהל הפנימיה אמר שאתה מתבודד בסופי השבוע, אבל אנחנו מכירים משפחה נחמדה בקיבוץ שאבא שלך עבד בו, והם מוכנים בשמחה לארח אותך בסופי השבוע." הוא לא ענה והיא המשיכה: "הם אמנם לא דתיים, אבל בהחלט מוכנים לשמור שבת וכשרות עבורך, הם אהבו מאד את אבא שלך זיכרונו לברכה." היא קמה אל המטבח, חיפשה כוס כדי לתת לו לשתות, אבל מיהרה לחזור לסלון. "תראה, הבית כל כך מוזנח, ואתה יודע, זה לא עניין של יום-יומיים. אנחנו מחפשים לך סידור קבוע." הוא תלה בה מבט תוהה. עד אז לא חשב אפילו על האפשרות שלעולם לא יחזור לגור עם אמו בביתם. הגברת כאילו קראה את מחשבותיו, ואמרה: "אימא שלך, לדאבון הלב, כבר לא תחזור לכאן. הרופאים מסכימים פה אחד שהיא לא תוכל לחזור ולנהל חיים רגילים." עכשיו, כשנזכר בכל זה, הוא חייך לעצמו במרירות. 'חיים רגילים', כאילו שיש מושג כזה בכלל. אבל אז, כשהאישה הגבוהה אמרה שאמו לא תחזור, מבלי לתכנן, זלגו דמעות על לחייו, והגברת מיהרה להרגיע. "אני באמת משתתפת בכאבך" היא אמרה, "אבל צריך לחשוב הלאה, אתה עוד צעיר כל כך." הוא הקשיב לה, ולא ענה, רק קם, ניגש אל החדר של אימא, פתח את המגירה והוציא את המעטפה החומה שכאילו חיכתה לו שם. הוא לקח אותה ביד, וקרע אותה לגזרים. פירורי ניר התעופפו בחדר, כמו פירורי החיים שלו, והגברת מהרווחה ניגשה איליו מאחור וחבקה אותו חזק.
