סינגפור, 16:04
בחורה צעירה נכנסה לתחנה וניגשה הישר אל הקופה.
"אני רוצה כרטיס הלוך ושוב באזור שלוש, בבקשה."
הקופאית הקלידה את הנתונים והוציאה את הכרטיסים מהמדפסת.
"ארבע תשעים."
כאשר היא לא ראתה שום כסף, היא הרימה את ראשה, אך הופתעה לראות את חלון ריק.
"מה זה?"
הקופאית יצאה מהמשרד והביטה סביבו, אבל לא ראתה את הבחורה.
"אהה. הצעירים האלה, הכול משחק בשבילם."
אחרי חמש דקות, היא שכחה את הנערה.
לוס אנג'לס, 16:08
בתוך המים היו אנשים בודדים – הגלים היו גבוהים מדי כדי לשחות. ובכל זאת, ארבעה בחורים נכנסו לתוך נמר המים הכחול-לבן הזה כדי להוכיח את גבריותם. הם לא יכלו לחזור, אחרת היו מבוישים כי קבוצה של נערות הריעו להם מן החוף.
אפילו לא אחד מארבעתם היסס לרגע בפני המחזה של הגלים הגבוהים שנעמדו על רגליהם האחוריות, מחכים לטרף. אחד אחרי השני הם קפצו ראש לתוך המים הגועשים והגלים, שקיבלו את מבוקשם, בלעו מיד את הנערים ונפלו במכה רועשת על החוף, גוררים אחריהם חתיכות עשב ימי , שברי בקבוקים וקונכיות צבעוניות.
ארבעה היו אמיצים להיכנס לים אך רק לשלושה התמזל לחזור.
מה שהרשויות לא יכלו להבין, למה לא מצאו שום דבר מן הבחור הרביעי. הגלים היו אמורים להביא את גופתו אל החוף, אך שום דבר לא הגיח מן המים הסוערים.
לונדון, 16:32
"תן לי עוד."
הברמן הסתכל על הגברת הזקנה, לא בטוח אם הוא יכול עוד לשרת אותה – היא נראתה שתויה לחלוטין.
ידה הרועדת הפילה את הכוס הריקה וזו התגלגלה מן הדלפק אל הרצפה. כולם פנו לראות מי ירה כאן באקדח. אבל כשהבינו שזו הייתה רק הכוס שנשברה, חזרו למשקאות ופטפוטים.
הברמן לא הצליח עדיין להחליט מה לעשות, האם למזוג לזקנה עוד כוס או לא. אבל כשהוא הסתכל על האישה שוב, הוא ראה שהיא נראית מטושטשת, מזכירה יותר ערפל מאשר בת אדם. הוא שפשף את עיניו והביט שוב – האישה כבר לא הייתה על הכיסא שלפניו. הוא עמד שם, מביט על המקום הריק, לא מבין מה קורה.
הברמן היה בטוח שהוא ראה את הזקנה, אבל איפה היא עכשיו? הוא נזכר שהיא נתנה לו עשירייה קרועה וחיפש את השטר. כן, הנה, הוא מצא אותו. אם כך, היא בהחלט הייתה בבר שלו. אז מה קרה לה?
פתאום הוא נזכר שלא הספיק לתת לה את העודף וחייך, חושב איך הוא יבזבז את הכסף. האישה הזקנה חמקה לגמרי מתודעתו.
קייפטאון, 16:37
"בבקשה להתפזר."
השוטר הזיז את האנשים בכוח, עד שהגיע אל מוקד ההפרעה.
"מה קרה כאן?"
הוא מחא כף על הפה של זקן אשר החל לירות מילים במהירות של רובה אוטומטי. "חכה, זה מהר מדי בשבילי."
נערה צעירה הרימה את ידה, "אני יכול מספרת לך אדון השוטר?"
"את יכולה לדבר, אבל לאט."
"אתה מבינה, פה הייתה גבר, הוא הולך ברחוב הזה. אני הולכת מבית הספר שלי, שם."
היא הראתה לו איפה הבית הספר. השוטר הנהן בראשו ובנפנוף ידו הראה לה שהיא יכולה להמשיך.
"ראיתי את האיש הזה בא בכיוון של אני. ופתאום הוא עושה כזה 'פוף' והוא לא פה."
"מה זאת אומרת לא פה? לאן הוא הלך?"
"אדון השוטר, האיש פשוט לא פה. הוא לא הולך לשום מקום. רגע אחד הוא פה ורגע אחר הוא עושה 'פוף' והוא לא פה."
כל העדים האחרים סיפרו סיפורים דומים. ההבדל היחידי ביניהם היה המקום שממנו הגיעו. אבל ההבדל הזה היה מספיק בשביל השוטר כדי שיכתוב בטופס הדיווח:
"כל העדים נתנו סיפור שונה, כך שאני מאמין ששום דבר לא קרה באמת."
אי שם בווירג'יניה, בקומה שנייה, חדר 245, 16:32, שלושה ימים לאחר מכן.
"אז אתה אומר שארבעים ושבע נעלמו?"
"כן, וזה רק כאן, בארה"ב. הרבה יותר נעלמו בבריטניה, הודו, דרום אפריקה ואוסטרליה."
"מעניין, שמת לב שכולם מדברים אנגלית?"
"אהה, קפטן, אתה רק הגעת לכאן וכבר פתרת את המקרה."
"מצחיק מאוד, ג'ון. אז אני מסיק שהבנת את זה מקודם. טוב מאוד. מצוין. אבל זו העבודה שלך, אחרי הכול – להבין דברים. אבל תגיד, איזה עוד קשר יש ביניהם?"
ג'ון התחיל לדפדף במחשב ותמונות של אנשים יחד עם הנתונים עליהם התחילו לחלוף על המסך.
"גבר שנעלם ממיטתו והשאיר את כלתו לבד בליל הכלולות, טייס שנעלם מטיסה ללונדון רגע אחרי ההמראה, מאבטח בקניון, אימא לשלושה, בנקאי, סופר – מה יכול להיות משותף להם? קפטן, בדקתי את כל הנתונים, אבל אני לא יכול למצוא משהו שמחבר בין כל המקרים האלה."
"ג'ון, אני חושב שאני יודע. תראה..."
אי שם (מיקום מדויק נשמר בסוד מטעמי הביטחון הלאומי), כניסה שנייה, קומת קרקע, 23:59, למחרת.
"מה אתה רוצה? אני לא עשיתי שום דבר."
האישה רעדה מכעס.
"שום דבר? את הרגת מאות בני אדם!"
"אני הרגתי? השתגעת? אני לא יכולה להרוג זבוב, אז אתה אומר שהרגתי אנשים. תגיד, ואיך אני כביכול הרגתי אותם?"
"אני לא יודע, אבל את גרמת להם להיעלם."
"חכה רגע. מי אתה בכלל?"
האיש בחליפה חומה עם משקפיים חומות המחביאות היטב את זוג עיניים חומות הראה את התג.
"מה? לא ידעתי שעל תג אחד יכולים להופיע סמלים של אפ-בי-איי וגם של המוסד. מה, אתם עובדים יחד?"
האיש רק הנהן בעייפות.
"טוב, בסדר, מה אתה רוצה לדעת?"
"הנה רשימה של אנשים. תסתכלי עליה היטב ותגידי אם את מכירה אותם."
האישה הביטה לשנייה ומשכה בכתפיה. אחר כך היא לגמה מקפה שלה, הוציא סיגריה ואמרה, "אולי..."
האיש בחום נאנח, הוציא שלושה שטרות של מאה שנראו מאוד עייפים מרוב השימוש בהם, והניח אותם על השולחן לפני האישה. היא הביטה על הכסף, אחר כך הסתכלה עליו עם חיוך מרושע, והנידה את ראשה לשלילה. “אני לא זוכרת כלום."
אחרי עשרים ושניים ניירות מלבניים נוספים, גלגלי הזיכרון שלה היו משומנים מספיק והיא אמרה,
"חלק מאלה שאני זוכרת היו ברשימה של החברים שלי בפייסבוק."
"היו?"
"לאחרונה שמתי לב שיש לי קשרים רבים מדי באתר, הרבה מעל לאלף. נעשה קשה מדי בשבילי לראות מה כולם מפרסים כאן. לכן החלטתי למחוק כמה מאלה שאני לא ממש זוכרת."
האיש בחום אמר בקול רועד,
"אבל את לא מחקת רק את רשימת החברים אליהם היית מקושרת. מחקת גם את האנשים עצמם."
"לא יכול להיות. זה בלתי אפשרי. תסתכל, אני אראה לך. בוא ניקח את האדם הראשון ברשימה שלי, שאליו אינני רוצה עוד להיות מקושרת. אני אמחק את ההתקשרות אליו ואתה תוכל לראות ששום דבר לא קורה לאדם האמתי. הנה, עכשיו אני הולכת למחוק אותו– "
האיש בחליפה חומה הביט על המסך בהתחלה באדישות מסוימת, אך אחרי שראה מה היא עושה, קפץ לעבר האישה.
הוא חשב לעצמו, 'אוי, לא. לא יכול להיות שאיחרתי. אני לא אסלח לעצמי. אני פשוט חייב להספיק בזמן...'
הוא הרגיש מאוד אוורירי כאשר האישה הצביעה עם העכבר שלה ומיד גם לחצה לאישור על 'כן' שהיה מתחת לשאלה: "להסיר את ההתקשרות אל 'האיש בחום'?"
