וידוי

את רוב חיי העברתי בין הניסוי לטעייה .

דברים אשר עשיתי או דברים אשר אמרתי שעשיתי מתוך דחף רגעי או מתוך דחף חברתי לא טלטלו את חיי במובן החיצוני או הפנימי של הדבר .

חיי לא סבלו מאותם פרשיות המכונות על ידי אחרים לזעזועים .

כי כבר פוסל ומה שנשאר הוא להשלים עם הדבר או לנתצו לרסיסיו .

כעת היא מולי ניצבת וחיוך נסוך על פניה .

אל תוך מה שמצוי אצל מרבית האנשים , נשמה .

היו אלו הימים שבין המלחמות . הפנימיות שלי לבין החיצוניות שלנו .

משהו בי תמיד רצה לצעוק . חדל כבר להתגרות ומספיק עם השטויות .

כשוטה עיוור אינך רואה איזה אוצר שוכן למרגלותיך .

אך את עיניי תמיד סימא אור המחר . כשיבוא ויביא עמו טרף חדש .

גוש הבטון נתקע בגרוני . בלעתי והרגשתי איך מתהפכת קיבתי .

היא עוד שאלה מה עליי עובר . האם זהו לחץ שלפני המשבר .

בעוד הוא ימשיך לטעון שהוא עגול ואקטיבי .

כעת עליי לזייף . להמשיך להיות או לא להיות במחזה טרגי עטור שבחים .

הטל ספק באמת כשקר . הטל ספק בתנועתה של החמה . אך לעולם אל נא תטיל ספק באהבה . אמר פעם מחזאי מהולל .

הנערה בחולצת הכפתורים הלבנה . אשר את הרוח שליטפה את פניה רציתי להחליף באצבעותיי .

הצליחה ללכוד אותי ברשת הקורים שטוותה .

תלתליה השרופים וקרן השמש שריצדה על גופה שיוו לה מראה של נסיכה שזקוקה להצלה .

באותם זמנים הייתי האביר שנלחם בטחנות הרוח למענה .