את רוב חיי העברתי בין הניסוי לטעייה .
דברים אשר עשיתי או דברים אשר אמרתי שעשיתי מתוך דחף רגעי או מתוך דחף חברתי לא טלטלו את חיי במובן החיצוני או הפנימי של הדבר .
חיי לא סבלו מאותם פרשיות המכונות על ידי אחרים לזעזועים .
את האדם אשר בחרתי להיות לא בחרתי , כך התעצבתי .
כאשר ניסיתי לשנותו לא עלתה בידי ההצלחה .
כי כבר פוסל ומה שנשאר הוא להשלים עם הדבר או לנתצו לרסיסיו .
כעת היא מולי ניצבת וחיוך נסוך על פניה .
תלתליה השחומים פזורים על כתפייה החשופות .
עיניה הירוקות מביטות עמוק אל מעבר לעיניי .
אל תוך מה שמצוי אצל מרבית האנשים , נשמה .
היו אלו הימים שבין המלחמות . הפנימיות שלי לבין החיצוניות שלנו .
איך אוכל להסביר לה את הדחף . איך אגרום לה להבין את היצר הרגעי .
ההשתוקקות . תאוות הבשר . שבוערת כאבק שריפה לאחר ההצתה .
איך אצליח להביא אותה להבנה בלי לחרוץ את דינה
שאהבתה נתונה לחלאת אדם .
הרי אדם נמדד ביכולת להשתלט על יצריו .
אם כך אינני ראוי להימנות עם שלל האדם .
את אמונה כבשתי מהיום הראשון . אך האם את אמוני כבשה היא ,
אקדים ואומר שזאת לא .
תמיד ההרפתקה שימשה לי משחק חולני .
אהוב אותה עד כלות אך ללא כל תנאים .
משהו בי תמיד רצה לצעוק . חדל כבר להתגרות ומספיק עם השטויות .
כשוטה עיוור אינך רואה איזה אוצר שוכן למרגלותיך .
אך את עיניי תמיד סימא אור המחר . כשיבוא ויביא עמו טרף חדש .
גוש הבטון נתקע בגרוני . בלעתי והרגשתי איך מתהפכת קיבתי .
היא עוד שאלה מה עליי עובר . האם זהו לחץ שלפני המשבר .
אולי עדיף שלא תדע לעולם כך הוא לא ישתנה לה מחר .
תמשיך לחשוב שהוא שטוח ונאיבי .
בעוד הוא ימשיך לטעון שהוא עגול ואקטיבי .
נערה עם חיוך מלאכי ושיני חלב אינה מבחינה בקיומו של יצר הרע .
קשה לי להוכיח מה תרמו מסעותיי הליליים בין שמיכות לסדינים אחרים .
כעת עליי לזייף . להמשיך להיות או לא להיות במחזה טרגי עטור שבחים .
שפתיה קוראות לי אך לא אומרות דבר . אני מתפתל בין הלבנים לשחורים .
מדלג בניהם כמו בין השלוליות . נזהר לא להרטיב את רגליי היחפות .
הטל ספק באמת כשקר . הטל ספק בתנועתה של החמה . אך לעולם אל נא תטיל ספק באהבה . אמר פעם מחזאי מהולל .
הנערה בחצאית הורודה . אשר ישבה על המדשאה מחוץ למכללה .
אשר השתוקקתי להחליף את גופי בגזע העץ עליו נשענה .
שאבה אותי חזק מדי אל תוך עולמה .
הנערה בחולצת הכפתורים הלבנה . אשר את הרוח שליטפה את פניה רציתי להחליף באצבעותיי .
הצליחה ללכוד אותי ברשת הקורים שטוותה .
תמיד חששתי מחוקי המשיכה . אלו הקושרים את מהות האדם אל הכדור עליו הוא חי .
אך משיכתה הייתה חזקה מכל כוח אחר שהכרתי בעבר .
את עולמי קשרה היא בקשר צופים אשר את הסבך ניסיתי להתיר בעזרת גופים אחרים .
שלא נזדקקו לתמיכה או לשום סוג אחר של חיבה .
תלתליה השרופים וקרן השמש שריצדה על גופה שיוו לה מראה של נסיכה שזקוקה להצלה .
באותם זמנים הייתי האביר שנלחם בטחנות הרוח למענה .
הייתה זו אהבה ממבט ראשון אך לא ממבט שני .
מלאחר שהושפל הראשון כבר איננה הייתה זקוקה להצלה אלא לחום ולמגע יד אדם .
לו רק יכולתי להבטיח לא להישבר . הייתי בשבילה השמש גם כשסוער .
הזמן קפא תחת אור המנורה .
בחדר קטן מלא בצחנת אהבה התחלף לו חיוך בדמעה . אהבה בשנאה .
כאשר שמעה את הסיפור מהסוף להתחלה .
גם לי וידוי , ניסתה עוד לומר . כל החברים הללו ואבא שלך גם .
