הם אמרו לי לא לקפוץ .
אבל אני תמיד הייתי ידוע כעקשן .
לך תתווכח עם ילד מתבגר בן מזל סרטן .
עמדה שם נערה יפה עם עיניים גדולות וחצאית קטנה אשר פלטה לה צעקה .
ניתקתי מן הקצה אל תוך השממה . על העולם כולו נפלה הדממה .
רציתי להיות חופשי . כציפור . כדרור . לעוף אל מקור האור .
צפתי על קו דק שבין גן עדן לגיהינום . בדיוק שם היכן שנקבע הכל .
חשתי איך נגמרו החיים והתחלתי לחיות .
הוא משך אותי מעלה בעוד האחר רצה אותי שלו .
באותם רגעים הנמצאים בין מוות לחיים נשללים ממך כל החוקים .
כל זכויותיך כאדם וכל זכויות היוצרים .
ריחפתי שם על גלי האוויר בעוד הם על נשמתי נלחמים .
עשרים שנים של שיממון חושים והנה ברגע אחד הרגשתי חיים .
מבחינתם אתה עוד ברייה המנסה את המעגל לשבור .
מנסה להתחכם למרות שבילדותך שכנעו אותך לא להיות גיבור .
עוד הספקתי להביט לאחור אל עברי אשר עמד שם על הסף .
בעיניה הגדולות נקוו הדמעות בעוד אימי נאחזה בשלל הזרועות .
אבי עמד שם בוהה הוא בתהום כשלפתע אימי על חזהו החלה להלום .
הרגשתי שאכזבתי את הוריי נטשתי בלי להשאיר מכתב שלום .
אך מה שם הייתי יכול לרשום .
שמאסתי בשגרה ומיציתי את חיי .
שעשרים שנים זה פשוט יותר מדי .
מזכרת קטנה השארתי להם פינה חמה אצלי בתוך הלב .
כעת חשתי איך הכדור אותי אל קרביו שואב .
כוחו כנראה חזק מכוחו של כל אל .
למרות שעיצב אותו כדמותו ברב המכר בו נוהגים להתפלל .
גלי האוויר בגופי הפסיקו לתמוך סירבו להכיר בי כזן מסוים של עוף .
האדמה קראה לי מטה לבוא .
איך יכולתי לסרב לאמא של כל האמהות .
הקומות החלו לחלוף לנגד עיניי .
כמוהן התמונות המרכיבות את פאזל חיי .
הנה תמונה מגן חובה שם משכתי בשיער לנועה הקטנה .
ועוד תמונה מכיתה קצת מאוחרת שם אני מקבל נשיקה מנועה אחרת .
תמונה נוספת שלי ושל חברים צוחקים נהנים ומעבירים את הסמים .
ותמונה אחרונה שלא נתקלתי בעבר .
של עיתון שכותרתו מעידה על המחר .
על טרגדיה משפחתית ועל אמא שנשברה .
על אבא שקרס ועל ילדה בשתיקה .
רציתי לעצור את מחוגי השעון לשבור .
לומר לאמא אדמה לא לחפון אותי בתוכה .
כשפקחתי את עיניי אור הלבן סימא אותן .
הכל מסביב היו לבושים בגדי חג .
לבן כיסה את הכל מתחתית הרצפה עד מעלה הגג .
נחתי שם על מיטת הברזל .
כשניסיתי לקום חשתי איך עוטפות אותי זרועות האל .
מגבם של האנשים נעדרו כנפי המלאכים .
כנראה שגן עדן הוא לא מקום כזה תמים .
