היה זה יומו הראשון של ספטמבר .
ליום הזה התכונן כבר חודשים מספר . היום הוא משאיר מאחוריו את כל מה שידע עד עתה .
ביום זה עולמו מקבל צורה שונה .
התיק כבר ערוך ומוכן , ניצב לו על הקיר כבר שבוע ימים .
את התיק ירש הוא מדודתו , ואהב אותו כאילו היה שלו .
ידע שאין לאימו את האמצעים לקנות לו ילקוט חדש , לכן אימץ לקרבו את הישן .
כעת הגיעה השעה , הוא מתוח כמו קפיץ של שעון .
מחכה לרגע שיעבור ויוכל להרגיש איך שנותיו עברו עליו והוא בגר .
התיק על גבו ואמא מחזיקה את ידו . יחדיו הם חוצים את הרחובות החמים .
השמש קפחה מעל , היה זה יומו הראשון של הלימודים וכולם ידעו שבחוץ שוררת לה החמה .
הוא ואימו מתהלכים ברחוב , חולפים הם על פני הגן שפעם היה שלו .
נזכר איך אהב לשבת פה בחול , בדממה , מנותק מן העולם . יוצר יצירות שיום אחד יגיעו למוזיאון .
אך כעת הגן מאחוריו ובית הספר לפניו . מה מצפה לו שם שאל את אימו בחוסר נחת .
והיא ענתה שעולם מלא ומלואו מצפה לו . ילמד איך כותבים וילמד לצייר את העולם .
יכיר הוא ילדים חדשים ששונים ממנו בצבעם , ואפילו בנות שילחם הוא על ליבן .
תחושה משונה עברה בו כשאימו הזכירה את הילדות . מעולם לא הכיר ביצר הזה .
חמימות פשטה בכל גופו שונה בתכלית מהחום שעטף אותו .
וכך כשהוא נושא נדודים אל עולמות אחרים המשיכו אמא ובנה את מסעם על דרך האבנים שביום חם זה התפללו להיות דגים .
מעבר לעיקול נתגלה לעיניו מבנה עצום בגודלו . מכוניות פלטו ילדים קטנים עם תיקים גדולים .
לרגע חש בושה בילקוטו הבלוי אך אז הסב מבט לאימו ונזכר כמה הוא אוהב אותו .
בשער המבנה התייצב לו אדון חביב . עם שפם קצת ארוך פנים עגלגלות וכרס כמו שהייתה פעם לאביו .
הוא בירך לשלום את האם ובנה ושאל האם זהו היום שבו הפרי מתחיל להבשיל .
האם הנהנה בעוד הוא נעץ את מבטו בירכו הרחבה של האדון .
שם לנגד עיניו המשתאות נצצה והבהיקה בתוך נדנה מה שחשב ששייך אך ורק לגיבוריו .
מתכת שחורה מצוחצחת למשעי עם ידית עץ שקרני השמש השוו לה מראה מלכותי .
לרגע חש איך ליבו מתמלא הערצה לאדון הגדול עם הנשק בירכו , גיבור בשר ודם כאן בבית ספרו הקטן .
כאשר עזבו את האדון החביב וסיים הוא לנעוץ עיניים בכלי המבריק , נתקלה אימו באחת השכנות .
הם החליפו בניהן אינספור מילים שהוא לא מצא שום עניין בהן . ענייני מבוגרים .
הוא המשיך לחקור את הבניינים הרחבים את הנשים הקמוטות שמדברות עם ההורים .
כל זה שונה ממה שהורגל לפני , לפתע חש איך רצה על צעדיו לסב ואת הגלגל לסובב .
הרגיש הוא לא שייך למקום הזה כלל , כאילו טעו הוא ואימו והוא בכלל לא גדל .
עיניו תרו אחר אדם אחד מוכר . המון הילדים הקים רעש רב משואב האבק של אמא כשפעל .
נשמעו צחקוקים וצרחות קטנות שבקעו מגרונות לא פחות קטנים .
ילדים מיררו בבכי כשאימם כורעת ברך לידם ומלטפת את ראשם .
היה זה יומו הראשון כילד מבוגר והוא החליט להתמודד עם כל צרה שיביא עליו העולם .
הוא משך קלות את ידה של אימו וזאת כאשר שמה לב הפסיקה את שיחתה ונפרדה משכנתה .
הוא החליף עם אימו מבט שותק והיא הנהנה לעברו כאילו קראה את תוכן עיניו וידעה על מה הוא חושב .
נשים קמוטות התרוצצו לכל עבר ללא הפסקה , החליפו מילים עם נשים צעירות .
רצה בכל ליבו שבכיתתו יפגוש אישה צעירה כמו אמא שיוכל לדבר איתה על תוכניות בטלוויזיה .
אמא נעצרה מול בניין גדול וישן , אשר מקירותיו השנים החלו להתקלף . היא ליטפה את שערו השחור .
ולחשה באוזנו שהיא תהיה שם תמיד לצידו . שלא ירגיש שהיא משאירה אותו לבדו .
הוא רק עטף אותה בחיבוק חמים . כזה שהשמש לא ידעה שנים .
דמעה החלה לרדת לאורך לחיה של אמא , הוא שאל אותה אם עצובה היא כאשר משאירה אותו לבד .
אך אמא לשלילה הנהנה ואמרה שדמעות אושר אלו ובבנה היא גאה .
התאמץ הוא לא לבכות . זכר שהבטיח לעצמו לקשור בחוט את כל הדמעות .
גם אם הן יהיו עיקשות יצליח לשלוט הוא בכל הרגשות . אך לדמעות כוח משלהן וקובעות הן מתי ברצונן לצאת .
אימו ליטפה את הדמעות מפניו וחייכה חיוך רחב שחשף עד כמה היא יפה .
כאשר פסעו יחדיו אל תוך הבניין ראה את חלק משותפיו לגן החובה .
משב רוח רענן עבר בגופו . השתוקק להכיר את עולמו החדש .
כעת ניצבו על סף הדלת . אימו שיחררה את ידו והצמידה נשיקה ללחיו .
היא לחשה לו מילים מתוך שיר שאהב , והן בעצמן לקחו אותו אל זמן עבר .
עם הפנים לכיתה החמימה וכאשר אמא מסף הכניסה עליו משקיפה עשה את דרכו בהיסוס אל חבריו .
הניח את התיק לצד השולחן וניגש אל המקום שבו התגודדו כולם .
עד מהרה חש הוא כחלק מהזרם , כבר לא שחה הפוך אלא פסע בדיוק בקצב .
צחוקים רמים הדהדו ופילחו את חלל החדר , וכאשר נכנסה המורה מיהרו הם כולם לשבת .
כמו במשחק ילדים ישן הזדרזו לתפוס להם מקומות .
דבר שהציב אותו פנים אל מול פנים מול פחדו .
עיניים שחורות כשלוות הלילה הביטו בו חזרה . הוא נתקע בין עולם של חלום למציאות .
שער חום כאדמה יבשה עיטר פרצוף עגלגל בלי שתי שיני חלב .
הוא קפא בחומו הרב של הקיץ , הוא נעץ מבט כמו סיכה בלוח מודעות , הוא השתוקק כמו העצים לרוח .
ולפתע מצא עצמו מרחף על קווי הדמיון , שם הם משחקים בגן הציבורי , צורחים משתוללים ממש כמו גדולים .
קראו לו דניאל , וחש איך את ליבו הוא כובש .
אימו מעולם לא הסבירה לו את היצרים החבויים בו משחר היוולדו .
ידע שקיימות בעולם דמעות אשר באות והולכות מתי שהן רוצות .
ידע שקיים הצחוק , שיכל לכסות על כל תעלול או מעשה קונדס שעלול לקרות .
הכיר גם את הכעס , אך ממנו פחד . כי לא בשליטתו תמיד היה .
לפעמים היה מייחל שייקחו ממנו את היצר הזה ההופך אותו לאדם אשר במראה נראה לו אחר .
כעת הוא מביט בעיניו של ילד כמוהו לא שונה ממנו בצורה , וחש אליו דבר שלא ידע בעבר .
חום ודחף ששום ערוץ בטלוויזיה לא דיווח עליו .
השיעור החל והאישה הצעירה החלה לדבר , המילים התנוססו באוויר הספוג לחות , אך באוזניו התנגן לו אותו הפיוט .
ואז הגיע הדבר שלו ציפה , הניגון שמסמל את האות להפסקה .
כל כך הרבה היה לו לומר לילד היפה , כל כך הרבה שהמילים סרבו לצאת .
עד מהרה האדים כעגבנייה וחש איך רעב הצהרים אותו עוזב כמו ציפורים בנדידה .
הם נצמדו אחד לשני כמו צל , ובימים חמים כאלה רק לצל אתה מייחל .
הצלצול הבא היה צורמני ונבזי , קטע הוא את הזמן שחלקו יחד תחת עץ החרוב המתבלה .
הוא גרר את עצמו למקום יושבו והמשיך לבהות בילד הקטן לצדו .
התפעל הוא מפיסול פניו העגלגלות , בטח אימו נורא יפה חשב לעצמו .
כאשר שב הניגון המסמל את סיום היום חש איך הוא מסרב להאמין שנגמר לתומו .
שכעת יצטרך לחכות לילה שלם בכדי להיתקל שוב בילד היפיפה .
שאת עיניו השחורות נשא עמו לאורך כל היום .
אמא חיכתה לו בשער הכניסה מצפה היא לילדה ולחוויותיו מן היום הראשון שבו נזרק אל הים .
הם ירדו יחד במדרגות הבניין ויצאו אל החום המתעלל בכל הבריות כאחד .
כלב זקן נח כשלשונו נדבקה לרצפה , נעץ בהם מבט כאילו מקרח היו עשויים .
כאשר זיהה את אימו רגליו אורו לחיים ורצו לעברה , לרגע שכח מחברו החדש .
הוא עטף את אמא בזרועותיו הקטנות ושנזכר בחברו הוא כבר לא היה עוד .
הוא נע על הגבול הדק שבין אושר לעצבות , אבל לבסוף זכר שמחר יום חדש אשר יפגוש בו חזרה .
יחדיו הם יצאו מן מתחם בית הספר אל דרך האבנים הרוחשות .
מצדו השני של הרחוב נשמעה צעקה קטנה , שמיד זיהה .
היה זה אהובו החדש . הוא קרן מאושר על האבדה שנמצאה , ובלי משים לב אל הכביש הסתער .
התיק נשמט מבין כתפיו המזעריות אל הבטון הקשה .
הוא קפץ מן המדרכה אל הכביש כאשר חברו מנופף לו מעברו השני , חיוך גדול חושף שיניים חסרות .
נהג המסחרית לא האמין למשמע אוזניו , לאחר שסיים את מטלות הבוקר .
נחתה עליו הצרה .
אישתו טלפנה וביקשה ממנו לאסוף את בנם .
הוא לא אהב את המנחות שאישתו הפילה עליו במיוחד בימים חמים שהשמש קופחת מעל .
עם בנו קיים האב מערכת יחסים משונה . אהב הוא את הילד כי דמו זרם בעורקיו .
אך תיעב את הרכרוכיות שירש מאימו . את מגעה העדין ואת כפות ידיה נטולות החספוס .
כעת היה עליו לאסוף אותו מיומו הראשון כאדם מבוגר .
ביום זה הפטיר בעצמו ילמד את הילד איך גבר אמור לנהוג . יישבו וישקה אותו בירה מרה , כדי שיגלה שבחיים הטוב מהול ברע .
הרדיו ניגן חיפושיות , שיר שלא זיהה , ומחשבותיו נדדו אל הפקידה הצעירה .
כאשר הבחין בבנו המנופף מעברו השני של הרחוב התקשה להבחין בילד הקטן שהסתער לו אל הכביש .
הוא בלם בעוצמה שגרמה לצמיגים יבבה ארוכה ויבשה . דמו עלה לראשו ולבו התהפך בתוכו .
כאשר קם מהכביש וניגב את הלכלוך מבגדיו החדשים . אימו עטפה אותו בחיבוקה החם .
בוכה וממלמלת דברים ללא הבנה . דמעותיה הקרות נשברו על צווארו הלוהט .
החיוך שעיטר את פרצופה התחלף בהבעה מוזרה כאילו השמש המיסה את פניה העשויות שעווה .
הוא מצא את התיק מונח על פניו סמוך למכונית חונה .
ואת חברו החדש בוהה במתרחש על המדרכה מוקף המולה .
כאשר הרים את תיקו המרופט מכביש האספלט שסבל ממכת החמה , הבחין במתכת הקרה שנצצה תחת רגליו .
עטופה כמו תינוק מכל צרה בתוך נדנה מחכה לפורע החוק כדי להוכיח את נאמנותה .
התכופף הוא להרים את סמל הגבורה ואז הבחין שגיבורו על משכנו לא ניצב .
תחת אש החמה ביומו הראשון כמבוגר הבין שגיבור הוא אדם הנמדד אך ורק במעשיו .
