רק שלא ימות לי עכשיו , זאת המחשבה הראשונה שחולפת בראשי למראה הגוף השרוע על הכביש .
" אתה אף פעם לא מקשיב למה שאני אומרת לך " , חוזר קולה ומהדהד בפינות החלולות של מוחי .
" חוץ מלשבת כל היום על התחת אתה לא עושה כלום " .
" מה אני צריכה את זה בכלל ?! " .
" אני הולכת , שתתבגר תדע איפה למצוא אותי " .
היא יוצאת מהדירה וטורקת אחריה את הדלת בעוצמה הגורמת לתמונה שעל הקיר לסטות בכמה מעלות . מוחי אומר לרוץ אחריה אבל גופי מסרב לשתף עמו פעולה .
לבסוף לאחר דקות של בהייה בדלת הכניסה אני מצליח לגייס כוחות ובזריזות מחפש אחר המפתחות .
אני נכנס אל תוך הכפכפים שהיא קנתה לחורף .
האמרה הבנאלית בצבע ורוד צעקני משקיפה עלי מלמטה , אני אוהבת אותך אמרה .
אני מזנק אל תוך המעלית . זיעה מתחילה להיווצר על צווארי ובמורד כתפיי .
המעלית חורקת ונחבטת בדפנות הפיר כמו צב זקן עושה את דרכה מטה אל התחתית .
כשנפתחו דלתות המעלית ציפיתי לאיש עם קלשון וזנב מתפתל שיקבל את פניי ,
" כן בבקשה ? " .
" פה זה העולם התחתון ? " .
" כן , ומי כבודו ? " .
" הרוצח " .
" אהא , רוצח , הייתי צריך לדעת , פשוט היום יש עומס , בבקשה גש לקבלה ומיד נתפנה אלייך
בהקדם , תודה שבחרת בנו " .
אני יוצא בריצה מהמעלית לכיוון החניה ומוצא אותה שעונה על מכוניתה .
דמעותיה איימו להציף את הבניין .
" הייתי צריכה לספר לך מזמן " , מיררה .
העולם נחלק לשני סוגים של אנשים . המבינים יותר והמבינים פחות , אני הייתי משויך לאלו המבינים יותר אך באותו רגע היא הצליחה לתייג אותי אצל הפחותים .
" קרן " , פתחתי בנאום השמור אצל כל גבר לעת צרה .
" את צודקת . אני אשתנה , אני אמצא עבודה , אני אקשיב לך אני אעשה מה שתרצי , איך שתרצי .
את המלכה אני העבד , אנחנו לא אמורים לריב בכלל , הרי נועדו האחד לשניה . זוכרת ? , אמרת את זה רק אתמול אחרי הלילה שקיבל את התואר הטוב ביותר בחייך " .
" לא , אתה לא מבין , אף פעם לא הבנת , וכנראה שגם לא תבין .. " , היא מצליחה לבלבל אותי .
" אתה יושב לך פה כל היום ואני נקרעת בעבודה " , הדמעות נשברו על חולצתה .
היא משכה באפה והמשיכה , " אני מתקשרת להודיע לך שאאחר ולך זה לא אכפת בכלל " .
האמת היא צדקה , החשיבות שלה בעיניי הייתה כמו חשיבותו של בייגלה במאפייה מקומית , אבל כל זה היה מתגמד ברגע שפסעה דרך דלת הכניסה .
" ואם .. " , השתנקה , שלולית גדולה נקוותה תחת רגליה , " אני בוגדת בך , אתה אפילו לא יודע לא טורח לשאול או להתעניין " .
פה זה הכה בי כמו מטוס השובר את מהירות הקול .
סטרתי לה , בלי שום סיבה ללא כל כוונה , לא שלטתי בעצמי , כוח גדול ממני סטר לה לא אני .
נכנסתי למכונית , חיפשתי אותו בקדחתנות . רולינג סטונס , אתם תמיד יודעים מה לומר לי ברגעים קשים מהסוג הזה .
הגשם שטפטף הפך למבול של ממש , כל אדם בעל אמונה קטנה היה מסמל זאת כבכייתו של האל על גורלו . אך אני שסירבתי להאמין בשום דבר שאינו בר תפיסה האמנתי שזהו סתם צירוף מקרים מוזר .
המחשבות התרוצצו במוחי כדבורים בכוורת . נסעתי בלי שום כיוון בלי יעד בלי תחושת זמן . כהות חושים אפפה אותי בזמן שהלהקה שלי מתארת באוזני עד כמה ייחלתי לא להכיר אותך , ואז אני פוגע בו .
אני בולם באחת , הצמיגים משמיעים צרחה מהולה בכאב וקללות גסות .
ראשי נחבט בהגה והלב מאיים לבקוע דרך גופי כקליפה .
ראשי מפמפם והאדרנלין גואש במורד עורקיי , אני מנסה להעריך את המצב תוך מישוש פניי , אני מגיע לאף וחש כאב חד , נשבר .
אני מרים את עיניי ומגלה סדק בצורת רשת קורי עכביש בפינה העליונה של השמשה , ואז חוזרת אלי המציאות בבת אחת כמו נעתי אחורה וקדימה בזמן .
אני יוצא אל הגשם שהפך שוב לטפטוף מעצבן שזולג על עדשות המשקפיים ומכריח אותי לחשוב על מגבים למשקפיים , למה אני חושב על זה אחרי שדרסתי משהו למוות ?
אני מחפש אותו , בין המכוניות , מאחורי פחי זבל ואז אני רואה אותו .
חצי גופו שרוע על הכביש וחציו השני על המדרכה , ילד , שכוב על בטנו רגליו לא נעו ראשו לא זז .
התקרבתי אליו וראיתי כי הוא מתנשם בכבדות . צמרמורת מתחילה לטפס ממעלי גבי לכיוון צווארי .
צינה קרה משתקת מאיימת להשתלט אבל אני נלחם בה , מנסה להישאר בהכרה מלאה .
חוזר ואומר לעצמי לשלוט במצב אחרת המצב ישלוט בך .
אני עומד שם מעל הילד שראשו פעור ושותת דם ואין בי מושג מה לעשות .
להזעיק אמבולנס ? , אך איתם תגיע בודאות גם המשטרה .
מוחי לא מפסיק לעבוד אבל איננו מצליח לתפוס מחשבה אחת מכל אלו המקפצות ככדורי הגרלה .
קודם קרן ועכשיו זה ? .
בורא עולם במה חטאתי שאתה גומל לי .
אני מחליט להחליט .
נכנס למכונית משאיר מאחור את הילד ונמלט מהמקום כל עוד חף מפשע אני .
אני חולף על פני משטרת תנועה בדרכי חזרה לדירה , לבי צונח לתחתונים אך אני מתעשת ומשכנע את עצמי שאף אחד לא ראה ולא שמע , לפחות כך התפללה נפשי .
המעלית גונחת ונאנקת בדרכה מעלה כמו זקנה בלויה אשר נדרש ממנה מאמץ אחרון לפני שמסרה את נשמתה . הדבר הראשון שאחשוב עליו בזמן שאדאג לא להפיל את הסבון בחדר מצחין עם שותף לא רצוי ואלבש פיג'מת פסים דקה שבטוח תעשה אותי חולה , הוא המעלית המחורבנת והאיטית הזאת .
אני נכנס בבהלה על גבול איבוד עשתונות לדירה , זורק את הכפכפים ונכנס למיטה .
עכשיו אני זקוק לשינה עמוקה כשאתעורר כל זה לא יהיה .
אני מתעורר.
בתוך שלולית זיעה , קרה , עיני אשר לא מתרגלות לחושך תרות אחר דבר מוכר .
מוחי מחפש דבר מוחשי להיאחז בו .
למשך מספר ארוך של שניות אינני יודע היכן אני , איזה יום הוא זה , והאם זהו בוקר או ערב .
לאחר שעיני מסתגלות לחשכה אני מבין שאני בחדר שינה , של מי ? , אני מנסה להתרומם אך משהו כבד מונח על זרועי השמאלית , אני מסב את ראשי לכיוון ורואה דמות בגבה אלי , מי זו ? .
" קרן ? " , אני מנסה פעם אחת , הרי לא ייתכן , היא עזבה , ברחה , נסה על נפשה מהחלאה .
" קרן ? " , בקול רם יותר . הגוף הזר מגיב מסתובב אליי ומחייך חיוך רחב שחושף שנים של מסירות דנטלית .
" קרה משהו מאמי ? " .
אני משחזר אחורה את הדברים . הריב ? . הילד ? . המשטרה ? . הכפכפים ? .
" חלמת מאמי , בסך הכל חלום רע . לך תתרחץ אתה נראה זוועה " .
אני מהנהן לעברה . ערפילית עוטפת אותי בזמן שעשיתי את דרכי לאמבט .
השעון מראה 4:37 .
אני יוצא מהמקלחת . אדים אופפים את גופי שהפך ורוד מהצלפות המים על עורי .
אני משתחל חזרה למיטה הקרירה . אנחנו עושים אהבה עד השעה 6:00 .
אני צולל לחשכה עמוקה .
הטלפון מעיר אותי , אני עונה לאחר הצלצול השביעי בגרון יבש .
" הלו ? " .
" מאמי ? , הערתי אותך ? , תשמע משהו צץ אני אאחר " .
" טוב " . עניתי .
" יש אוכל במקרר תחמם ותאכל " .
" טוב " .
" ביי מאמי " .
" טוב " .
חזרתי למיטה בשפיפות כבד כאילו גופי היה שני שליש עופרת ולא מים , השעה הייתה 12:48 .
מסרתי את עולמי לאפלה .
צופר האמבולנס הקפיץ אותי מהמיטה , רצתי אל החלון בכדי לגלות ששתי ניידות משטרה
חונות מתחת לביתי ועוד אמבולנס אחד .
אורות האדום התמזגו עם הכחול אדום ויצרו גוון חדש על חזית הבניין , צוות של שני פרמדיקים מנסים להזיז גוף השקוע בתוך שלולית כהה כלילה .
הסירנות גרמו להתקהלות גדולה של אנשים , אנשים חיים מטרגדיות של אחרים .
צמד השוטרים מחליפים דברים עם אחת השכנות שאוחזת בראשה ומטלטלת אותו לצדדים ללא סוף .
אחרי שיחה קצרה השכנה מצביעה באצבעה לכיוון חלוני , השוטר מסיט את מבטו לעברי ואני חש את עיניו דוקרות בי מאחורי משקפי השמש ומנקבות בי שני חורים .
השוטר מודה לגברת שעדין מנידה את ראשה ללא הרף , מסתובב ומתחיל לנוע לכיוון הבניין .
אני נתקף פאניקה ומוריד את הוילון , לא מעשה חכם מצקצקת תודעתי .
אני שומע את חריקות המעלית , היא תיתן לי את הזמן הדרוש לחמוק מן הדירה .
אך המעלית זריזה מכפי שזכרתי .
שתי דפיקות על הדלת , אני קופא במקומי , לא נושם ולא מניד שום שריר מיותר .
עוד שתי דפיקות , הדלת מאיימת לקרוס תחת העומס .
הקול מהצד השני נשמע תקיף אך יש בו גם לעג מסוים ,
" מר צור תפתח , זאת המשטרה אנחנו יודעים שאתה שם הרי ראינו אותך , אלא אם .. " .
השוטר לא מספיק לסיים את דבריו והדלת נשברת והמנעול מתרוצץ כאילו היה עשוי זכוכית .
אני משותק , רגלי נטועות ברצפה כשורשיו של עץ הסקויה , מביט אל תוך משקפי השמש שלו ורואה את עצמי מתחיל את שרשרת המאסר , נותן עדות , נותן טביעת אצבעות , מתפשט , נכנס לתא , כל זה קורה באיטיות והוא רק מחייך , חיוך של מי שניצח כרגע בהתערבות .
אני מתעורר .
מעיף מבט אל השעון הוא מורה לי 14:51 , אני קם ושותף את פניי , מה קורה לי ?
הטלפון מקרקר .
" הלו ? " .
" מאמי ? , זאת שוב אני . אתה מקשיב ? , אני חייבת לספר לך משהו . אני מקווה שהאסיפה תסתיים מהר מהצפוי , אתה לא תאמין כשתשמע " .
" מתי את חוזרת ? " , שאלתי ללא כל התעניינות .
" אני מקווה שלפני שש , אני אתקשר יותר מאוחר לראות מה איתך " .
" טוב " .
" ביי מאמי " .
" ביי , וקרן ? " .
" כן מאמי " .
" אני אוהב אותך " .
ניתוק .
הנחתי את השפופרת חזרה , חיממתי לעצמי את האוכל , הוא היה תפל מן טעם כזה כאילו הושרה בקערת אבק .
התיישבתי על הספה עברתי על לוחות המודעות , סימנתי יעדים מועדפים לעבודה .
ניגשתי למחשב בכדי לבדוק אם נענו לבקשתי להצטרף לצוות חדש של חברת יזמות חדשה , כלום .
קרן התקשרה שוב בשעה 17:00 , עניתי אחרי הצלצול השני .
" מאמי , אתה שומע ? , אני מתעכבת עוד כחצי שעה , אל תחכה לי ותכין לך משהו לאכול " .
הקשבתי עכשיו בחשדנות מסוימת לדבריה של קרן בניסיון למצוא איזו עדות לכך שהיא במשרד ולא מרחרחת בשדות זרים .
" מאמי ? , אתה שם " .
" כן , כן , אין בעיה קרן אני אכין לי משהו קל " .
קולה של אישה צעירה התנגן ברקע , " קרן בואי אנחנו נאחר " , הדהד קולה .
" מאמי אני חייבת לעוף נדבר כשאני אגיע " .
" טוב " .
" ביי מאמי " .
ניתקתי .
קרן חזרה בדיוק בשש וחצי , היא נכנסה ונראתה מובסת לאחר עוד יום עבודה .
" איך היה היום שלך ? " , התעניינתי בלי ליישר אליה מבט , הבטתי בכתם קטן על מכנסיה .
" זוועה " , היא ירתה בחזרה .
" טוב גם שלי לא היה משהו " .
" זה לא שיש לך עבודה " , היציאה הזאת תפסה אותי לא מוכן , ללא כל שמירה , חשוף לזעמה המתפרץ.
" סליחה ?! " , עניתי לה , ללא כל תחכום או עקצוץ .
" עזוב , מצטערת זה היה בטעות עבר עלי יום קשה , לא רציתי להוציא את זה עלייך , אני נכנסת להתקלח " .
" עדיף שתכנסי " .
" מה זאת אומרת ?! " , חזרה על דברי וקולה היה תוקפני כמו של שוטר .
" כלום , שום דבר " .
" לא , תגיד מה שיש לך להגיד אני רוצה לשמוע " .
ידעתי שאין דרך חזרה אז ניסיתי לצאת מזה עם כמה שפחות נזק , " אני מעריך את העבודה הקשה שאת משקיעה ואני ממש מעריץ שלך , אבל זה לא אומר שאת צריכה לרדת עליי בכל פעם שיש לך הזדמנות ".
" אני נכנסת להתקלח עכשיו " .
" טוב " .
סיימתי לעבור על שלילת הצעות העבודה . קרן יצאה מהמקלחת .
" מאמי , שמעת על המקרה המזעזע שקרה אתמול בלילה ? " .
עניה היו נעוצות חזק בגבי , יכולתי לחוש זאת .
" לא " , עניתי ועניי ננעצו בנקודה מסוימת בקיר .
" איזה בן זונה אחד דרס ילד למוות וברח , היית מאמין שנשארו כאלו אצלנו במדינה אני מאחלת לו להגיע לגיהנום , וכמה שיותר מהר " .
הלם הכה בי . שיתוק אברים . חשתי איך קירות החדר סוגרים עליי . האוויר אזל במהרה והעולם שינה לו צורה .
קיבתי התהפכה ובחילה עלתה ממקום עמוק בתוך גופי .
רצתי אל השירותים כמעט שברתי את האגרטל הסיני שעל הרצפה , והקאתי את נשמתי .
סגרתי את דלת ופרצתי בבכי .
