"6 ימי ריתוק ושבוע מאסר על תנאי", כך חרץ מפקד הבסיס את גורלו של יוסי שוקו. כמעט שבוע ריתוק במקום אולי הכי אירוני בעולם להיות בו בריתוק.
ליוסי שוקו לא היו עיניים גדולות. הוא היה מוכן להתפשר על שבועות של חיים צנועים, בתנאי שיוכל ללכת לאכול לפחות פעם אחת במסעדה האהובה עליו במושבה הגרמנית. בחו"ל הוא לא היה מעולם, אפילו לא באיזה דיל של 150$ כולל מיסים לשבוע באנטליה. למעשה היה פעם אחת בחו"ל, אם אפשר לקרוא לאילת חו"ל, גם אז זה היה במסגרת הטיול היחידתי. "תמיד חונכתי לצניעות, אבל על החגים הלאומיים שלי אני לא מוכן להתפשר" היה אומר כל פעם שהיה מוציא את ה-200 שקל מפחית הפאנטה שהוחבאה היטב מתחת לכרית. יוסי שוקו למעשה נולד לשם יוסי מנדל. השם שוקו נדבק לו עוד מילדות, אז גילה לילדים בכיתה א' שהוא למעשה קקאודי. כשצחקו הילדים, כביכול החברים שלו, הסביר להם בחוזרו אחר הטקסט אותו שינן עוד מינקות: "אנשי הקקאו הם עם של צוענים, שהתרכז רובו באיזורי אוסטרו-הונגריה בתקופה בין שני מלחמות העולם". לילדים לא חסר הרבה, הם רק שמעו קקאו ומיד החלו לצחוק: "יוסי שוקו, יוסי שוקו!", ומאז נדבק לו השם.
ליוסי שוקו לא היו עיניים גדולות. הוא גר עם הוריו ושני אחיותיו בבית קומפקטי, על חוף ימה של חיפה. במקום לקנות פלייסטיישן ופוגים, היה נוהג כל יום אחרי הבית ספר לרוץ הביתה ולקחת את הגלשן שלו, משם הדרך לים היתה קצרה – 77 צעדים ספורים. בסביבות 7 בערב היה חוזר, וסועד עם משפחתו את ארוחת הערב – בדרך כלל היו אוכלים מרק שוקולד – המאכל הלאומי של הקקאודים. יוסי ומשפחתו לא היו נוהגים לאכול בחוץ – פרט לחגים הלאומיים כמובן.
ליוסי שוקו היה חלום. הוא לא חלם לזכות בלוטו בחמישים מיליון. אפילו לא תכנן על חופשה בחו"ל, אפילו על ספורט 5+ בחבילת הכבלים שלו הוא התקמצן והיה נוהג להשאר בבסיס כדי לצפות במשחקים – אם היו. ליוסי שוקו היה רק רצון אחד – לדפוק את המערכת הצבאית.
הכל התחיל עת קיבל את שיבוצו הצבאי בסוף הטירונות: מש"ק בקרה ימי. בדרך כלל רוב החיילים היו מביימים עיוורון צבעים כשגילו שבשלוש השנים הקרובות יאלצו להבחין בין צבעים על מסך הבקרה, בנסיונם להבחין בין ספינת חיל הים, לבין אוניית דייגים או אוניית מחבלים חלילה, או סתם להקת מדוזות שמשגעת את המכ"ם. אבל ליוסי שוקו זו היתה כמעט התגשמות חלומותיו. הבסיס אליו היה מיועד – סטלה מאריס בחיפה, היה מרוחק 300 מטר קו אווירי מבית הוריו. כל מה שהיה צריך לעשות, הוא לצאת מהבית, לצעוד 112 צעדים (מדוד) ולהגיע לרכבל שנמצא בסמוך לים, משם עוד 3 דקות נסיעה קצרצרה, והוא נמצא ברכבל העליון, מרחק של 20 מטר מהכניסה לבסיס שלו. "חלומי, חלומי!" הוא אמר לעצמו עת קיבל את השיבוץ.
יוסי שוקו הגיע ליחידה, אבל השלמת חני לא ממש ידעה מה לעשות עם הבקשה המוזרה שלו "אין כזה דבר כרטיסיה לרכבל, תסע באוטובוס כמו כולם". וכך, יום אחר יום, היה יוסי שוקו יוצא מבית הוריו, צועד כחצי קילומטר עד לתחנת אוטובוס – עולה על האוטובוס שיקח אותו לתחנה המרכזית, שם היה מחכה לפעמים 40 דקות לאוטובוס הבא, ואז עוד נסיעה של כחצי שעה עד שהיה מגיע לבסיס. לא עזרו המכתבים ששלח לרמ"ד כספים במפקדת חיל הים, גם לא עזרו לו הקומבינות בשלישות הראשית – יוסי שוקו לא יכל לנסוע ברכבל.
יוסי שוקו החליט לעשות מעשה. הוא אסף שקל לשקל לתוך פחית הפאנטה הישנה. כעבור חודשיים כבר צבר מספיק כסף והתחיל לפעול. הוא הגיע לבית הדפוס עליו קיבל המלצות, הביא את הסקיצה שהכין, וכעבור 5 דקות כבר אחז בידיו כרטיסיה של 20 ניקובים לרכבל. את החתימה של חני השלמת לא היה לו קשה להשיג, וכך בבוקרו של יום א' מעיק, החליט יוסי שוקו לצפר את עצמו, ובמקום להצטופף עם כל החיילים באוטובוס של יום א' בבוקר, שהיה מלא בדרך כלל בעוד ג'ובניקים כמוהו שרק רצו להוציא גימלים בבית חולים 10 הסמוך, החליט לעשות לעצמו בוקר של כיף.
היה זה חג פול הקדוש, על שמו של ראש כנסית הפולים הראשון – ממייסדי מסדר הקקאו. החג הלאומי החשוב ביותר עבור הקקאודים. יוסי שוקו לקח את הכסף, ובמקום לבזבז את הזמן על אוטובוסים, החליט לסעוד את ליבו ב"יוטבתה בעיר" שנמצאת במתחם הרכבל התחתון, 2 דקות הליכה מהבית שלו. לאחר שסיים לקנח והשאיר טיפ שמן, הלך לרכבל וכעבור 3.5 דקות כבר היה בבסיס. רק שיוסי שוקו פירגן לעצמו קצת יותר מדי זמן במסעדה, וכך מצא את עצמו מגיע בעיצומו של מסדר הבוקר, עת הרס"ר חילק את הבנים לפינוי הפחים – התזמון הגרוע ביותר לאחר בו. 5 שעות אחר כך כבר מצא את עצמו נשפט על איחור, ועל זיוף מסמכים צבאיים. ליוסי שוקו אולי לא היו עיניים גדולות, אבל גם לא היה לו שכל גדול, כי כבר ב-9 בבוקר התקשרה מנהלת המשמרת ברכבל לברר על "הסידור החדש עם צה"ל".
"6 ימי ריתוק ושבוע מאסר על תנאי", כך חרץ מפקד הבסיס את גורלו של יוסי שוקו. כמעט שבוע ריתוק במקום אולי הכי אירוני בעולם להיות בו בריתוק. יוסי שוקו רותק בבסיס שמשקיף על הבית שלו, מרחק 300 מטר קו אוירי, 121 צעדים, 5 דקות ו-40 שניות אם נוסעים ברכבל.
יוסי שוקו אולי רותק, אבל בבוקר הוא לפחות נסע ברכבל.
