6
עכשיו, כשהחלטתי מה אני רוצה לעשות. דומה שהכל קל יותר, למרות שאני עדיין מרגישה שאני צריכה לעבור הר.
אתמול לא נרדמתי כל הלילה. בהיתי בתקרה הלבנה, במובייל הריחני שמשתלשל ממנה, וחשבתי.
חשבתי על שימי.
ניסיתי לדמיין אותו בכל אופן בתור בעלי.
חשבתי שאולי עכשיו, אחרי שהחלטתי, אהיה חופשיה להתחרט, כי יש לי את הגושפנקא לבטל את הכל.
זה לא היה קל.
שימי לא התאים לאף אחד מהסיטואציות שדמיינתי.
הריח הרענן של הבוקר הכה באפי, תמיד חשבתי שציפורים מצייצות רק בשבת. הבוקר נוכחתי לדעת שלא. אולי כי בכל בוקר אין לי זמן להקשיב להם. היום יש לי. היום כולי של בעלי. של שימי.
אני פוקחת את עיני אט אט, ממצמצת מפני האור השופע שנכנס דרך התריסים. המצעים הריחניים היו חמימים. הם הספיקו להתחמם עוד לפני שהתעוררתי.
בעלי הביט בי. "בוקר טוב, אישה יפה שלי" לחש.
נשקתי לבעלי, מלאת אהבה. והוא קם להכין לשנינו קפה ריחני של בוקר. בינתיים קמתי ליטול את ידיי, ולשטוף פנים, לצחצח שיניים. חזרתי למיטה. חיכה לי שם כוס קפה עם ריח משכר. קפה כזה שהרתיחו על אש נמוכה עד שהיה מוכן. קפה אמיתי.
נשענתי על חזהו, לוגמת את הקפה המתוק.
הבטתי בפניו, של שימי. אבל שימי לא היה שם.
זה היה אודי.
עד כמה שניסיתי לשנות את חיי, את סדר היום שלי, את הגחמות המוזרות שלי. לא הצלחתי להתחבר לעובדה ששימי יהיה בעלי.
אם זה לא היה עצוב, זה יכל להיות אפילו מצחיק. בכל פעם שדמיינתי את בעלי, אודי היה שם. וכשניסיתי להזכיר לעצמי שאני עושה ניסיון עם שימי, היה מוזר לי, כאילו שימי נדחף לי לחיים. אתה הרי לא בעלי. מה אתה עושה לי בפנטזיות, לעזאזל?
אין לי ספק שהוא יהיה שבור.יהיה לו לא קל.
שימי מאוהב, וחשב שהוא הולך להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב. הכל ייעלם לו מבין האצבעות.
אני לא מפסיקה לבכות. כואב לי עליו. כואב לי שאני צריכה לעשות מעשה כל כך גדול, רע, ומכריע, רק בגלל חוסר מחשבה של ההתחלה, רק בגלל הרצון להוכיח לכולם, ובעיקר לי ולאודי שאני יכולה להתחתן עם אחר. אודי צדק. באמת נלחמתי מול כל העולם. רק שבמלחמה הזאת, אין כלום חוץ ממפסידים.
מה ניסיתי להוכיח בעצם? אין לי שמץ של מושג. באמת, אפילו לא שמץ. ממש לשחק עם החיים שלך בידיים, להפסיד את הכל בגלל כבוד.
פעם חשבתי שכשמשחקים עם כבוד, אין מה להפסיד, זה הרי רק משחק. היום אני יודעת שמשחק על הכבוד, הוא אחד המשחקים היחידים שהם באמת על כל הקופה. או הכל או כלום. אני פוחדת לא לקבל את ה 'כלום', לכן אני מפסיקה מיד לשחק, לפני שיהיה מאוחר מידי.
אתמול דיברתי עם אבא.
כשאני חושבת על זה הוא באמת הבן אדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו. יש לי אמא היסטרית, אחים סובייקטיבים ("לא תמצאי מישהו טוב כמו אודי, תראי איך הוא אוהב אותך" / "מההתחלה אמרתי לך שבהוא לא מתאים לך. איך חשבת על זה בכלל?") כל השאר לא יבינו. אודי יבין, אבל גם אודי לא נייטרלי, אין לי ספק מה הוא יענה.
ישבתי עם אבא בחדר שלי, וסיפרתי לו שיש לי ספקות חזקים, שאני לא רוצה לעשות את זה, שזה לא הוא. בכיתי כמו מטורפת. לא הצלחתי לדבר דקות שלימות. אבל אבא חיכה. בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו, בגלל ההבנה הפשוטה שלו שאני כן רוצה לדבר, רק שזה ייקח זמן. הוא לא ניסה להרגיע אותי או ללחוץ שאמשיך. הוא פשוט חיכה.
אם חשבתי שביטול הוא דבר גדול, בלתי אפשרי. אבא העלים לי מיד את המחשבות אלה.
הוא הסביר לי שכלום לא נעשה עדיין, ואפשר לשנות את הכל עכשיו. עדיף עכשיו מאשר אחר כך.
הוא גם אמר שאלה החיים שלי וזכותי לחשוב מה אני רוצה לעשות, מבלי לחשוב על אף אחד, זו החלטה כבדה מכדי להתחשב באחרים. הוא גם אמר, וזה היה דבר שגרם לי לבכות יותר ממה שבכיתי, ממש להשתנק, שהם המשפחה שלי, הם אוהבים אותי, ויעמדו מאחורי כל החלטה שלי. זה ריגש אותי.
יש דברים שהם כל כך ברורים מאליהם, לא חושבים לרגע שזה לא נכון, אבל עדיין רוצים לשמוע את זה מאחרים. כמו על אהבה של משפחה, לדוגמא.
הרי אין לי ספק שהמשפחה שלי תתמוך בי עם כל החלטה שאחליט, אבל זה עדיין טוב לשמוע את זה בקול.
לקבל את האישור.
פעם אמרו לי שהאהבה דועכת אחרי החתונה. שעם הזמן מתרגלים לבן הזוג, והאהבה הופכת למן חברות כזאת, בלי התרגשות או פרפרים בבטן. אז כאן צריך לבוא המשפט הבנאלי כל כך של 'לי זה לא יקרה', אבל זה יותר מזה. אני פשוט יודעת שלי זה לא יקרה, כי אני לא הטיפוס שזה יקרה לו, פשוט.
עד כמה שניכנס לשגרה, האהבה שלי לא תדעך, עדיין אטפח אותה ואעשה מצידי כל דבר שאוכל כדי לרגש ולתת את ההרגשה שהנה, כלום לא השתנה.
ואפילו שיהיה ברור ומובן כל כך שאני אוהבת את בעלי, עדיין ארגיש צורך לומר לו את זה, ולשמוע את זה.
לא אסתמך על ההרגשה שלו, על המעשים שלי, פשוט אומר לו את זה. ברגעים הנכונים, ברגעים הנצרכים. וגם כשסתם, מתחשק לי לומר לו. וזה לא יהיה שקר.
למה? כי אני אוהב את בעלי. אהיה מאוהבת בו בטירוף. ולכן אני כל כך בטוחה שזה לא יהיה שימי. כי את שימי אני בקושי אוהבת, בטח שלא מאוהבת.
אחרי שדיברתי עם אבא, התקשרתי לרב.
רציתי לקבל גושפנקא הלכתית לעניין הביטול. פחדתי ששימי יפגע מאוד ולא יסלח לי. יש מושג שנקרא 'קפידא' כשבן אדם כל כך כועס על בן אדם אחר ולא מוכן לסלוח לו. פחדתי ששימי לא יסלח לי. יש שטוענים שזה משאיר כתם אחר כך ואף אחת לא תרצה אותו, מה שאני בטוחה שלא יקרה כי שימי בן אדם באמת מקסים, באמת. הוא רק לא מתאים לי. בכל אופן, אני צריכה את הסליחה שלו.
הרב אמר שהוא פוחד לפסוק כזה דבר, זה גדול עליו. הוא הפנה אותי לרב גדול יותר.
התשובה הגיעה אחרי 3 ימים.
לבטל.
עכשיו, אחרי שקיבלתי אישור לבטל, אני מרגישה מן דחף כזה, כאילו אסור לי להפסיד את ההזדמנות של הביטול. כאילו שאם לא אמהר לעשות את זה, זה ייעלם לי. ואז אשאר תקועה עם שימי לנצח.
אני פוחדת.
סיפרתי רק לאבא על התשובה של הרב. היה נראה לי שראיתי הקלה בעיניו של אבא, אבל גם מן עצב כזה. הוא שאל אם אני שמחה עם ההחלטה ועניתי שכן. אבא אמר שהוא שמח בשבילי ושהכל משמיים.
החלטנו שקודם אספר לשימי. רק אחר כך, נספר לשאר.
