נקישה שהפכה לבעיטה על דלתי העירה אותי באמצע חולמי על חופים רחוקים, הבטתי בשעון ,03:40 מי יכול להיות בשעה כזו שאל מוחי.
נעלתי את נעלי הבית הלבנות פתחתי את דלתי ושם ראיתי אותך,עומדת על מפתן דלתי, בשמלה הנוטפת מי גשם זכים.
פני נשארו המומים למראה, עברה כשנה מהפעם האחרונה שראיתי, דמיינתי,שמעתי אותך.
נשארת כשהיית, עם שיערך הגולש על כתפייך, השמלה שמבליטה קימורי גוף נאים.
למרות שהבעתך היתה שונה ,זרה לי פתאום.
אספתי אותך לזרועותי , ללא שאלות ללא תהיות ובעיקר ללא היסוסים.
הפשטתי אותך משמלתך עטפתי אותך בשמיכה שחשה גופך לילות כו רבים.
השבתי אותך על הספה,והלכתי לכיוון המטבח להכין לך תה ירוק לואיזה בדיוק כמו שאת אוהבת.
-"היא איננה יותר" .חדלתי מלתפקד ,המילים הדדו במוחי במיליון ואחת צבעים על מסך שחור הלוך ושוב,בסדר שונה ,עולה יורד, אך עדיין היו הם אותם מילים.
נעמדתי ,נסיתי לעכל .
הסתובבתי לפנות לכיוון הספה אך כבר עמדת מאחורי,מחבקת אותי, וגופי הרגיש את דמעותיך המלוחות הזולגות על סווצר ישן של הצופים.
לא יכולתי להגיב , מנסה להבין מה הרגשות ,הלב ,המוח מנסים לשדר לי אך נשארתי כקפואה כמוך.
-"היא איננה ,היא עזבה אותי, בדיוק כמו שידעת שתעשה, רק שלא היה זאת מבחירה, לפחות לא של אחת מאיתנו, אלה מקרה גורל, דבר שנכתב, דבר שקטע לשנינו את ציר הזמן."
רציתי לעטוף אותך לחיקי,לתת לעצמי להוציא את כל האהבה שיש בתוכי,אך התאפקתי, אחח רק גופי יודע כמה שהתאפקתי, הדבר האחרון שדרוש כרגע זה בילבול או הסחת דעת מצידי.
הולכתי אותך לספה, התיישבנו הדלקתי סיגריה, לשתינו, לא הססת תפסת אותה וינקת אותה לפיך, מוציאה עליה את הכאב הרב שמילא אותך.
אחזתי בידייך,שהיתה קופאה, כשלגון קרח בודד באמצע אוקיינוס אינסופי, כך הרגשת ידעתי זאת, ידעתי עד כמה את מרגישה לבד.
בקשתי להפסיק את דמעותיך אך לא יכולתי, וגם את שלי חדלתי מלעצור.
למרות שבתוכי התחוללה לה סופה, של רגשי שמחה כאב,צער ותקווה שהתעוררה לפתע, הקשבתי לך כמו שתמיד ידעתי, באוזן ממלאה, בהערצה, בתשוקה למילה הבאה שתצא מפיך.
-"היינו בגולן,נסענו לסופ''ש ,לכבוד הקידום שלי בעבודה, בלינו את 3 ימים הכי נהדרים שידעתי בחיי
(כל כך כאב לי לשמוע זאת מפיך) ואז חזרנו הביתה ,לדיירה,לסרחון של העיר, לעשן האוטבוסים לישראלים חסרי ההמתנה בכבישים, היא בקשה ממני להוציא מצת מהתיק, ואני הייתי כל כך עסוקה בשיחה שלא האזנתי לה, דבר שהיא כל כך שנאה שדעתי מוסחת כאשר אני בטלפון, אבל היא היתה צריכה להבין אני מדברת עם אימה אחרי שבסופו של דבר היא הציגה אותי כבת זוגה , כשותפה לחיים,ועד שקבלו זאת במשפחתה לא יכולתי לנהוג בזלזול לשיחה של אימה המאחלת לי מזל טוב על הקידום בעבודה, אז היא הניפה את היד לתפוס את התיק וראשה הוסט מהכביש.ולפתע כל אשר זכור לי כי אני באמבולנס ,בוכה, מיוסרת למראה שלה במכשירים.
תמיד צעקתי עליה על חוסר האהבתה לחגור את חגורת הבטיחות אך תמיד טענה כי נהגת טובה ממנה לה קיימת במדינה זו.וכי חגורה זו סתם לוחצת ולא נוחה לה.
התפללתי בשבילה כל הדרך,לא ידעתי אפילו למי ולמה להתפלל רק בקשתי שישאירו לי אותה בחיים,הגענו לחדר מיון באכילוב, הרחיקו אותה ממני, מהרו להכניסה לתוך חדר הניתוחים, שראשה מדמם בגלל חוזק ההדף שלה שנכנסה בשמשת המכונית.
14 שעות ישבתי בחדר ההמתנה מחכה כי רק מישו יגיע לשוחח איתי, לא ראיתי את הסובבים מסביבי חוץ מאימה שהוזעקה לשם ובאה עם שני אחייה הקטנים, אביה הגיע מאוחר יותר, כולו נראה כי רסקו אותו מבפנים.
בעיני רק חפשתי חלוק לבן שיצא מחדר הניתוחים ויגיד לי מה שלום השמש שלי.
בשלב מסוים גופי כבר לא יכל לעמוד בזה הוא התפרק חלק חלק והדאגה כרסמה את ליבי, התפילות כבר הפכו למעסת מילים שעברו במוחי והזעזוע הקל שחטפתי גם לא הועיל לעניין, הואליום שהביאה לי הרופא העניק לי האפוריה קטנה, אך עדיין כל מחשבותיי נדדו אליה, על השמש הנצחית שלי, על היופי הטהור שלי.
ברגע שיצא הרופא, וניגש לאימה רצתי לכיוונו, בחיוך ,כל כך ציפיתי לבשורות טובות, שהניתוח עבר בשלום ואחרי כמה ימי התאוששות היא תהיה אתי שוב, אך כנראה שלאלוהים היתה תוכנית אחרת בשבילי, שאמר את המילים אני מצטער, קרסתי על הרצפה, לא יכולתי להמשיך לשמוע את קולו, הוא צרם לי הזיק לי הפך למטרד.
רק רציתי לראות אותה, ולו בפעם האחרונה להרגיש אותה,לחבק אותה, להביא לה את הפאקין מצת שרצתה.
שנכנסתי לחדר, הלבן עם הולונות בעלי העיגולים הכחולים ,הצצתי מעבר לוילון כל כך קוויתי שתמשוך את הסדין תוציא לשון עם פרצוף גופוני ותגיד לי "get u babe" אך זה לא קרה, היתה היא לבנה, כהר בחרמון שסופת שלגים מתרחשת, ושפתיה שאיבדו את השני שלהן, והפכו אט אט לכחולות סגולות קודרות, לא יכולתי שלא לנשוק לה, למרות שהיתה קרה,קפואה רחוקה, רציתי אותה, להעיר אותה, למות איתה, להחיות אותה, לאהוב אותה.
לא יכולתי להאמין שזה קורה . נהרסתי נגמרתי, הרגשתי כי כבו בי את המנועים ורשמית מכונה זאת מקולקלת.
הכול בי מקולקל בלעדיה, אפרורי, ריקני, היא היתה האור שממלא אותי."
קורין , בואי נישן, אני יחבק אותך, ותחלמי, תחלמי עליה, תחלמי על כל הימים היפים.
- " אני לא יכולה לישון, לא בלעדייה, לא לבד,לא איתך, תחזרי לי אותה בבקשה.
אני יודעת את לא מבינה מאיפה נפלתי עליך ביום זה, במיוחד שנה אחרי שלא התראנו, במיוחד אחרי הפרידה המכוערת שהיתה בנינו, וחוסר האהבה התמידית שהיתה לך כלפי שירה.
אך את הבן אדם היחידי שיכול לנחם אותי כרגע, להבין אותי, הבן אדם היחידי שאוכל להפתח בפניו"
קורין אני מבינה , אני פה, בשבילך, איתך ,למענך.נגבתי את הדמעה שיבשה על לחייה, אספתי אותה לזרועותי ,תחושה שרציתי להרגיש כל כך הרבה חודשים.
הובלתי אותה למיטה, השכבתי אותה לצידי, כסיתי את גופה, וראיתי את עייניה הבכיות נעצמות אט אט, ונשימתה שהולכת וגוברת , הבטתי בה כך נרדמת למולי , לצידי,במיטתי.
והתפללתי שתשוב לה האישה שגזלה ממני את האושר שלי.
