סוד

רוב הסיפורים האלו מתחילים בצלצול טלפון. אכן, היה צלצול טלפון. אך, הפעם נתחיל קצת לפני.

רוב הסיפורים האלו מסתיימים באכזבה או בכאב. אולי הסיפור הזה יגמר אחרת. הסיפור הזה עדיין לא נגמר.

לפעמים סימנים מושכים את העין, ואין אתה יודע למה. אולי לא את העין, ואין אתה יודע למה. כך התחיל הסיפור שלנו. כמו כוכב מאותת, כוכב קטנטן שמושך את העין, או אולי לא את העין. משהו מסקרן, שקורא לך ומשאיר אותך כשומר מקום.

רוב הסיפורים נוטעים תקווה. הסיפור שלנו מתחיל בשאלה, הרבה שאלות, יותר נכון – תהיות.

בראשית היתה מבוכה גדולה. קודם לכן היה רוגע, שאלה ותשובה שאלה ותשובה.

עכשיו נותרה רק שאלה.

***

הבטיח אלוהים לאברהם, שירבה זרעו כחול על שפת הים. לא ידעתי עד כמה הרבה.

לא ידעתי עד כמה שונה גרגר מגרגר, עד כמה מורכב החוף, עד כמה רבים סודות הים.

מצאתי ענין בטיול לאורכו של החוף, והוא לא נגמר. הענין, או החוף. מביטה בים ואין לו סוף, לא קו ולא נקודה.

כך הם בני אדם – שונים ומשונים, רבים ומגוונים.

ואני – מרימה גרגרים, חלקם חלקלקים, חלקם מחוספסים, יש זהובים ויש כהים יותר... וכל גרגר מתפרק ומתפורר לעוד ועוד כמו ביצת ההפתעה (לא קינדר) של פעם, שהיינו פותחים עוד אחת ועוד אחת עד שמגיעים אל האפרוח הקטנטן. עדיין איני יודעת מה קיים בחלקיק הכי פנימי של הגרגר, עדיין לא הגעתי לשם.

***

יום סתמי ואולי אחר. חייגתי אל המספר שהמתין (או לא). האיש ההוא היה מופתע ולא פנוי. כבר אז לא היה פנוי. עכשיו אני נזכרת שמישהו אמר לי פעם: "מה שרואים בהתחלה – רואים בסוף." הוא כנראה היה חכם, האיש ההוא.

לפעמים נותר גרגר על הספה, או על המפה, נותר ולא נוקה.

משהו נותר שם וחיכה.

יום סתמי ואולי אחר. הוא פנה. מין רווחה.

מילים.

רק שלא יתנתק.

רוויה קצרה ומעבר לשיחה. לא הרבה, לא ארוך.

שקט. רוגע.

***

נחזור אל המבוכה. ברכתי על העלים היבשים והזרדים, שכיסו את השביל. כך יכולתי מעת לעת להתכופף ולאסוף משהו לתוכי, לשבור באצבעותי ולמצוא תעסוקה למבטי. המבוכה הזו היתה גדולה עלי.

אתה מספר עובדות, אמת. אני לא שומעת.

אני אתךָ.

אתה אִתִי.

לא נדע אף פעם אם הפסדנו.

סוד.