אני מקוי - יוצר חדש באתר. נעים מאד!
כמנחת פתיחה, הבאתי סיפור שכתבתי.
טולי – סיפור קצר מאת דוד רפאלי
1.
לכל מי שמעוניין לשמוע את הסיפור העצוב שלי,
אני כותב לכם מתא קטן וקר, המואר כל הזמן בתאורת פלורוסנטים מעיקה, שלא מותירה לנפש מנוח, וכמו נועדה להוכיח את האדם בכל מיני תוכחות. התא נמצא באגף הבודדים של הכלא בו המדינה החליטה להחזיק אותי, באותה אשמה איומה ונוראית – אולי הנוראית ביותר – של פדופיליה...
אשמה זאת, יוקדת מעיניהם הרושפות של הסוהרים, שמביאים את ארוחותיי הדלות, ומוציאים אותי פעם ביום, לשעה קלה אל חצר קטנה וצרה כגודל מסדרון. אשמה זאת, זולגת על סנטרו של הפסיכיאטר שמבקרני אחת ליומיים, ומצקצק באכזבה לשמע סירובי לקבל את הצעותיו המפתות, שכוללות סירוס וטיפולים תרופתיים. אשמה זאת, הרעימה כמו צרחה את לחשושיהם של אשתי לשעבר, וילדיי, לפני שניתקו כל קשר עמי. היא ייבשה אותי, וצימקה אותי מבושה, ורדפה אותי בסיוטים חוזרים ונשנים, ועשתה בי שמות בלילות האימה כאן בכלא, שהשתיקה יפה להם...
רבים מכם לא יאמינו לסיפורי המוזר... לעזאזל – יש פעמים שגם אני מרגיש כמו משוגע שדעתו נטרפה עליו... אבל הוא נכון. אני יודע זאת, כשם שאני יודע שהשמש זורחת, והסלעים קשים, והמים שקופים. ואם מטיל אני ספק בסיפורי, הרי שהטלתי ספק בכל אמיתותיו של העולם.
קוראים לה טולי, והיא בסך הכול ילדה בת עשר. אבל אני אהבתי אותה כשעוד הייתה בת עשרים וחמש, עם חזה שופע וזקור, ולא נערי ושטוח, וירכיים רכות ומזמינות, ולא גרמיות ואנדרוגיניות.
הייתי אז כבר כמעט בן ארבעים – זקן בלה. עוף מרוט. עייף ואומלל ומדוכא. העברתי את יומי בציפייה ללילה השחור, בו אוכל להתכסות בשינה עמוקה, וכבר נואשתי מכל סיכוי – מכל זיק של תקווה – שתחזור לנפוח בי רוח. זקן רפה ועלוב עם שני ילדים מזלזלים, ואישה לשעבר ששומרת טינה על כך שבכלל התחתנה עם לא-יוצלח שכמותו. תקוע באותה משרה למעלה מעשור, ללא כל קידום באופק (להיפך, חששי הגדול היה שאקוצץ). הרגליי הרעים כללו עישון ושתייה, ואת תכונותיי הפיזיות אפיינו כרס משתפלת וקרחת בסגנון בן-גוריון.
כן – תירוץ עלוב לחיים הייתי, וכבר שקלתי פרישה מוקדמת מעולמי המשמים, כאשר פתאום הכני אותו ברק בעל שיער מתולתל וסבוך, ועיניים כחולות וצלולות, ללא רבב. כמו העולם לא השאיר כתמים על נשמתה היפה של אורטל רבינוביץ' – טולי שלי.
ברשותכם, אתחיל את העניין מבראשית, ואשתדל לדוג מזיכרוני פרטים רבים ככל שאוכל.
היה זה בשעת ערב, לפני שנה בערך.
חזרתי מן העבודה אל דירתי הקטנה והאפלולית, והילכתי באחד הרחובות (אולי היה זה רוטשילד, ויתכן שדרות בן גוריון, ואולי בעצם בן-ציון – כן, כן – היה זה בן-ציון, אני זוכר), כאשר לפתע שמעתי קול אישה הקורא לעברי: "סליחה... סליחה, אולי אתה יכול לעזור לי?" הסטתי את ראשי ועיניי נתקלו בבחורה צעירה וחיננית. היא חייכה חיוך מיואש, והסבירה לי שגלגל מכוניתה מפונצ'ר, והיא איננה מצליחה להחליפו.
קולה היה ילדותי, ודיבורה עילג במקצת. במבט ראשון לא נראתה לי מושכת במיוחד, אך יתכן שבמצב הכללי שבו הייתי שרוי – אותו גוש עלוב ומוזנח – לא ניתן להאמין למחושי היופי שלי.
נעתרתי לעזרתה, אולם לא בשמחה יתרה.
בלאות אופיינית חיפשתי אחר כלי העבודה, והתחלתי במלאכה. כל אותה עת, שבה והודתה לי אותה בחורה, אשר התפעלה מפעולותיי (הרגילות למדי, אם לעמוד על האמת), ומטוב ליבי.
"את באמת צריכה לדעת לעשות את זה לבד," הטפתי לה. "פנצ'ר זה משהו שקורה כל הזמן."
"אני יודעת," נאנחה, "אבל... אני פשוט לא טובה בדברים האלה. אין לי חוש."
רק כשסיימתי הבחנתי שחולצתי הלבנה – אחת מחולצות הכפתורים שאני נוהג ללבוש לעבודתי – השחירה לגמרי.
"לעזאזל!" כעסתי על טמטומי. "רק אתמול היא חזרה מהמכבסה!" כמה חסר אחריות מצידי, שכן לא ידעתי לכבס, ובעצם גם מכונת כביסה לא הייתה לי, ולא נותרה חולצה נקייה אחת במלתחתי.
"או, זה לא נורא," התפרצה הבחורה. "אני אכבס לך את זה." הציעה. אך אני התעלמתי והמשכתי לגעור בעצמי בתסכול, עד אשר חזרה מספר פעמים על דבריה, ולבסוף קראה: "היי! באמת שזה שום דבר, צ'יק צ'ק אני מנקה לך את זה. בוא, אני גרה קרוב..."
את נסיעת האימים אליה אני זוכר היטב.
היא דהרה כמו מטורפת בפנים שלוות, ואני כמעט וחטפתי שבץ בכל פעם שביצעה פניה חדה מבלי להאט כלל. "קוראים לי אורטל," גילתה לי בדרך, "אבל כולם קוראים לי טוּלי. אני ספרית במשרה חלקית, וגם ליצנית להשכרה..." היא ביצעה פנייה חדה שמאלה מן הנתיב הימני, וחתכה משאית שכמעט והתנגשה בנו. "העבודה שלי זה להפיץ את השמחה בעולם..." אמרה מבעד ליללת צופר-המשאית המתרחקת, שעה שאחזתי בדפנות הרכב ונשכתי את שפתיי.
"ב.. במחשבה שנייה," גמגמתי, "באמת חבל שאטריח אותך, אולי כדאי שארד כאן..."
"שטויות!" הפטירה. "עוד שתי דקות הגענו..."
כשיצאנו מהמכונית וקיבתי איימה לשפוך את תוכנה על המדרכה, הבחנתי שאפילו צורת ההליכה של בחורה זו קופצנית ומלאת חיים. כמה מביך וילדותי, חשבתי, ונחירת בוז נמלטה מאפי. אך גם רגש אחר עשה את דרכו במעלה המדרון הקר של ליבי. קנאה נוראית באותה תמימות וקלילות דעת, שנשפכו ממנה. לאט-לאט התחוור לי יותר, עד כמה מאושרת ושמחה היא באמת. עם כל רגע נוסף ששהיתי לצידה – בכניסה לבניין, במעלית, בגישוש אחר האור באפלת המסדרון – חשתי עד כמה בחורה זו שונה ממני בתכלית, כמו מחייכת היא אל העולם, והעולם מחייך אליה בחזרה.
דירתה הייתה מבולגנת לגמרי, בסגנון שאנטי זרוק.
הייתה שם ספה ישנה בצבע כתום, ושטיח ירוק. הקירות עצמם היו צבועים בצבעים שונים: סגול, וצהוב וכחול. טלאי בד כיסו אותם בחלקם. הייתה שם גם טלוויזיה ישנה, כוננית עם ספרים שמסודרים בצורה אקראית, פוך שחור, גיטרה קלאסית עם מיתר קרוע וסמל של גראס, שמיכת צמר סרוגה, בגדים מפוזרים, פסלי עץ קטנים מעבודות יד של פילים וג'ירפות ושבטים פראיים. פוסטר של בוב מארלי, תנור נפט לחימום, קנבוסים של נייר בגדלים שונים מלאים בתרשימים של חיות צבעוניות פזורים, מזרן וחצי בלי מיטה, כיריים, טוסטר, קומקום, כיור מעופש, שירותים ועוד הרבה זבל – וגם מכונת כביסה אחת.
"תוריד את החולצה." היא אמרה. פשוט אמרה... לקולה לא היה גוון של פקודה, או בקשה, אלא של הסבר המתבקש על הדעת. כמו קריין המתאר עובדות בסרט טבע כלשהו.
הורדתי. נשארתי לעמוד בגופיה ובמכנסי העבודה הכהים שלי, החגורים בחגורת עור למותניי.
היא הכניסה את החולצה למכונה, הוסיפה קצת אבקת ניקוי, וסגרה את הצוהר.
כל הסיטואציה נהייתה לי פתאום נורא מביכה. ריח הבושם המתקתק שלה מילא את אפי והסעיר את חושיי. הנה אני, אידיוט זקן ובא בימים, עומד ללא חולצתי בדירתה של בחורה צעירה ומלאת חיים שנראתה לי מושכת יותר ויותר עם כל רגע שעבר. המצב אבוד מבחינתי, חשבתי, שכן אין סיכוי שהיא מוצאת בי משהו. אין סיכוי...
"אתה רוצה קפה?" שאלה.
"אין צורך, באמת..."
"אני גם ככה מכינה לעצמי. גם יש חלב, קניתי הבוקר."
היא הרתיחה את המים, והוציאה שתי כוסות. באחת שמה שלוש כפיות סוכר.
"כמה סוכר?" שאלה.
"חצי כפית."
"כל-כך קצת! אני שמה לך שתיים" קבעה, "שתתחיל להתרגל לקצת מתוק בחיים שלך..."
עמדתי נבוך ושותק בעת שהיא הגישה לי את הספל.
אינני יודע מה גרם לה לעשות את שאני עומד לספר לכם. בדיעבד, אני חושב שהסיבה היחידה שנראית איכשהו הגיונית היא רחמים. פשוט טוב לב, וחסד אמיתי, עם ייצור שנשמתו היא קליפה ריקה, וצל חיוור לאדם שהיה פעם, לפני שנים רבות.
לקול המיית המכונה שתקנו, ואני השפלתי את מבטי לרצפה, לוקח לגימה מן הקפה המתוק, שולח מבט חטוף בפניה, ושוב משפיל את מבטי, וכך חוזר חלילה במשך דקות ארוכות.
עד אשר באחד המבטים לעברה, הבחנתי שהיא מחייכת אליי – חיוך מוזר ולא מובן. התאמצתי לחייך חזרה, ופתאום – בלי שום התראה – נצמדה אליי, וגופה נגע בגופי.
מרוב בהלה קפצתי, ושמטתי את כוס הקפה הכמעט ריקה, שנפלה והתנפצה לרסיסים בקול גדול. אך ידיה הדקות שגיפפו אותי לא נרתעו, והחלו מלטפות את שערות החזה שבצבצו מבין גופייתי. רטט נעורים חלף בגופי, מעין תחושה מעוררת ואפילו... נשכחת. כשאצבעותיה הארוכות משחקות בשערי, ושדיה המוצקים נחות על גופי – ועם כל הסוכר הזה בגוף! – פתאום חזר החשק, והדגל הונף לראש התורן.
מיד התנפלתי עליה בתאווה בלתי מרוסנת, והחלתי מרייר על פניה בשעה שידיי מיהרו לחפון את גופה הצעיר וההדוק. היא גנחה איזו גניחה, ודחפה אותי לאחור, אל המכונה הרועדת, שם גיליתי להפתעתי שמכנסיי כבר פתוחים. בתוך שניות כבר עלתה עליי, והחלה מקפצת מעלה ומטה, כשזרועותיה חובקות את כתפיי, וירכיי רוטטות מן המכונה...
כבר מאוחר, ואני שומע את צעדיו האיטיים ומשועממים של הסוהר מתקרבים, נושאים עמם את סדר ההצקות הלילי. אני מקווה שהפעם יסתפק בהערות מילוליות בלבד. אמשיך מחר.
2.
עוד יום של ייאוש ועינויים בתוך הכלוב הצר והמדכא שבו אני כלוא. שבו אני מוחזק כנגד רצוני, וכנגד ההיגיון והצדק והמוסר, אבל (ללא ספק) בשמם. והבדידות מכבידה על המחשבה, ומעקמת אותה, ומונעת מהשכל לחשוב ישר. כמה יכול אדם לחיות כך? מבלי לראות או אף להרגיש בנוכחותו של אדם אחר מלבדו? כמה תחזיק הנפש מעמד מול אמצעים הדורשים לשבור אותה, וכמה ידבק השפוי בסכר שפיותו בעוד גלי ההאשמות מאיימים לפרוץ בכל רגע ולהטביעו בשיגעון?
ואיזו תקווה נותרה, מלבד המכתב הזה, שאולי אצליח להבריחו, ומי בכלל יאמין לתוכנו?
כן, סיפורי עצוב וטראגי. ואני מספר אותו מתוך תקווה זעירה שמישהו, אי-שם, ימצא אותו, וימצא מקום בליבו להאמין לי. כי אני איני פדופיל, ומעולם לא הייתי, וכל חטאי הוא שאהבתי כמו ילד...
טוב, נמשיך...
היה זה לאחר אותו חסד אלוהי שהוענק לי על ידי אותה מלאכית מתוקה, שתחושה משונה החלה ממלאת אותי. אינני יודע אם מסוגלים אתם להבין כיצד מרגישה אהבה בלתי מותנית, המשופעת עליך בפתאומיות, לאחר שנים של ניכור והרחקה, ואת האושר העילאי הטמון בחובה. כי למרות ביצועי העלובים, ולמרות שלא באה על סיפוקה, לא נעשה גופה קר ונשמתה לא נעשתה מרוחקת. להיפך! טולי צחקקה בקלילות. ידיה המשיכו לחבוק אותי, ושפתיה הרעיפו נשיקות על פניי, תוך כדי קריאות: "חמודי שלי", "מתוקי", וכדומה, בקול חם ואוהב וילדותי, כמו שמדברים לתינוק או לגור כלבים.
מאותו רגע, כמו נולדתי מחדש. אהבה ללא תנאים זו המיסה את דפנות הקרח שהצטברו על ליבי, חצבה בחומות האבן שהקיפוהו, והפיחה רוח בעצמותיי.
מכונת הכביסה סיימה את פעולתה וידיי עוד אחזו בגופה השמימי של טולי שלי. דמעות של אושר החלו מציפות את עיניי, אבל טולי, ברוב שמחתה, קראה "היי!", וחייכה חיוך טוב ועליז בזמן שאצבעותיה החלו מדגדגות אותי.
"אל תהיה עצוב..." קראה בקולה הילדותי, ויחד עם דגדוגיה התחלתי לצחוק.
אחר-כך נטלה את ידי והובילה אותי למקלחת, שם התפשטנו לגמרי. ראיתי את גופה הצעיר והנשי והיפיפה, והיא ראתה את גופי הזקן והרופס והעלוב, ושנינו נכנסנו תחת זרם המים החמים במקלחת הצרה והמתקלפת שלה. כשגופינו ערומים וצמודים זה לזה, חיבקה אותי שוב, וליטפה שוב את פלומת השיער הרטוב שכיסתה את חזי. אחר-כך לקחה שמפו והחלה מסבנת את שער ראשי הדליל. משם עברה וסיבנה את כל גופי, ואני בתמורה סיבנתי את גופה. הרגשתי כילד קטן החוקר לראשונה מערה נסתרת. עברתי על עורה בעדינות, מלטף את כתפיה וזרועותיה ובטנה, אוזר אומץ לחקור גם את בית-שחיה, ועכוזה ובהונות רגליה.
וככה, כשאנו אפופים קצף, וידינו מלטפות אחד את השני, התחלנו מלחששים באינטימיות. היא לא התאכזבה מביצועיי, ולא ממשך הפעולה הקצר. "למי אכפת?" אמרה בביטול, ואז תפסה את לחיי ונענעה אותם.
"את משקרת..." לא האמנתי.
טולי התרגזה, ותפסה הפעם בלחיי ישבני דווקא, "אני לא." אמרה בקול חצוף, ונשקה בעוצמה על סנטרי. אני זוכר כמה נפעם הייתי אותה שעה.
"את כל הזמן כזאת... שמחה?" שאלתי.
טולי המהמה בחיוב.
"ואף פעם לא קורה לך שאת עצובה?"
"אף פעם..."
"איך זה יכול להיות?"
"כנראה שאני ממש טובה בעבודה שלי..." צחקה, ושנינו צחקנו יחד, בין זרם המים ובועות הסבון, והאדים החמים שכיסו אותנו.
ללא ספק, היה זה אחד הרגעים היפים בחיי.
טולי שלי...
איזה מין עולם אכזר הוא זה, שבו נותנים לך משהו יפה, רק בשביל שיוכלו לגזול אותו ממך?
העברנו את הערב משוחחים על ספתה הכתומה והישנה. כששאלתי מה לעזאזל היא מוצאת בי, גיחכה בפליאה. "מה זאת אומרת? אתה כזה חמוווד!" יבבה ולטפה את רעמת שערי הבן-גוריונית. "אתה רק צריך איזו תספורת קטנה, ואז תהיה חתיך!"
"אז אולי תספרי אותי?" הצעתי.
טולי חייכה בשובבות.
מיד פרסה יריעת ניילון על השטיח הירוק שלה, והעמידה שרפרף במרכזו. התיישבתי על השרפרף, והיא הוציאה מסרק ומספריים והחלה מספרת אותי. צ'יק-צ'ק התמלאה היריעה בקצוות שיער מאפירים. שתקתי והקשבתי לקולות הגזירה המרגיעים, מפליג איתם במחשבות. פתאום הרגשתי שכל הדברים שעשיתי, וכל מי שהייתי, חסרי כל היגיון. עד שפגשתי את טולי, לא הבנתי כלום. עברתי במוחי שוב על מהלך האירועים המטורף של הערב, והם נראו לי הגיוניים לחלוטין! הכרה מוזרה זאת לא נסכה בי בלבול, אלא שלווה מרגיעה, כנסחף בים שהגיע סוף-סוף אל חוף מבטחים. לבסוף חדלו המספריים מעבודתם, וטולי בחנה את ראשי מכל הכיוונים "סיימתי." הכריזה בחגיגיות. מיד הביאה מראה קטנה מתיק-היד הורוד שלה והציבה אותה מולי. "איך התספורת?" שאלה, אבל אני לא הסתכלתי על השיער. אני הסתכלתי על העיניים, וראיתי איך משהו יפה וחדש מתחיל לנבוט שם.
התקלחתי שוב (הפעם במים קרים) בשביל להוריד את השערות, בזמן שטולי ניסתה לנגן על הגיטרה עם המיתר הקרוע שלה. כשיצאתי נראו לי מכנסיי העבודה וחולצתי הלבנה קצת לא-נוחים, ושאלתי אותה אם יש לה משהו שאוכל ללבוש. היא הלבישה אותי בשרוואל וחולצה רחבה, כך שנראיתי בדיוק כמו אחד מהמטיילים האלה שחוזרים מהודו.
טולי הפסיקה לפרוט.
"אני רעבה!"
"את רוצה ללכת לאכול?" שאלתי.
"תאכיל אותי!" קראה בילדותיות.
ירדתי לסופר לקנות כמה מצרכים. בדרך חזרה עברה בי מחשבה מפחידה, שאולי הכול חלום תעתועים, מעין הזיה חולנית שעומדת להסתיים ברגע שאדפוק שוב על דלתה. אימה מילאה את בטני והחשתי את צעדיי, מתאפק שלא לפתוח בריצת אמוק. אבל כשדפקתי על הדלת טולי צעקה לי להיכנס, והבְּעָתָה הנוראית נשכחה מרוחי.
היא ישבה על השרפרף ועישנה, המשיכה איזה ציור של ציפור מוזרה בעלת נוצות סגולות וכסופות. אני טיגנתי ביצים וקצצתי סלט, ואפילו חיממתי לחם פרוס בטוסטר. ישבנו לאכול על הספה בסלון ובלענו את הכול בשקיקה. היינו באמת רעבים. הרגשתי שחזר לי התיאבון – לאוכל, ולחיים.
כשסיימנו, טולי הודתה לי בנשיקה אסקימוסית.
אז הלכה ופשפשה באחד הפילים, שראשו נפתח, והוציאה מה שנראה כמו בדל סיגריה מצ'וקמק, אך לא היה סיגריה רגילה כלל וכלל. היא שאלה אם אי-פעם ניסיתי, ואמרתי לה שלא. היא שאלה אם אני רוצה לנסות, ועניתי בחיוב. הבדל הודלק ואני שאפתי ממנו במלוא ריאותיי, שהתפקעו בשיעול מעושן. "אני לא מרגיש כלום" אמרתי בקול צרוד ובעיניים דומעות כמה שאיפות אחר-כך, "רק קצת סחרחורת..."
"לא מרגישים בפעם הראשונה." השיבה, ומילתה את ריאותיה בעשן. "לא יודעים למה לצפות..." העשן הסתלסל משפתיה והתפשט ברחבי החדר, מפיץ ריח מתקתק.
בחיי לא עישנתי סמים, תמיד הייתי "אנטי". אבל עם טולי זה היה טוב. זה היה מוכרח להיות טוב כי טולי הייתה טובה... היא הייתה מקור הטוב בעולם, ושום דבר שעשתה לעולם לא יכול היה להיות רע...
"אני רוצה לדעתי עלייך הכול!" הכרזתי.
טולי צחקה. "מה אתה רוצה לדעת?"
"הכול! איך קוראים לאבא שלך, איך קוראים לאמא שלך, איך קוראים לכלב שלך, איך קוראים למורה שלך בכיתה א', איך קוראים למורה שלך לנהיגה, לטסטר שלך, למפקד שלך בצבא, לבחור האחרון שהכרת לפני!" לקחתי נשימה עמוקה, והמשכתי: "כמה אחים ואחיות יש לך, כמה שנות לימוד יש לך, כמה בחורים היו לך, כמה בחורות היו לך, כמה פעמים עשית תאונה, כמה פעמים את מצחצחת שיניים ביום, כמה פעמים קיבלת ריתוק, כמה פעמים היית באילת, כמה פעמים קמת בבוקר ולא זכרת כלום, כמה פעמים ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה?"
טולי צחקה בפראות, ואני לא יכולתי לעצור:
"מה היה הכינוי שלך בבית-ספר, באיזה גיל איבדת את השן-חלב הראשונה שלך, באיזה גיל איבדת את הבתולים, באילו עבודות עבדת בחיים, מה המאכל האהוב עלייך, מי הגבר הכי סקסי בעינייך, האם את מאמינה שהגענו לירח, כמה את קשורה לדת, מה הכי הרבה זמן שהחזקת בלי אוכל, בלי סקס, בלי לדבר, מה המקום הכי מטורף שטיילת בו, כמה נקודות חן יש לך על הגוף, איזה יום את הכי אוהבת בשבוע, מה את מעדיפה – בוקר או לילה, מתוק או חמוץ, תה או קפה, מה הלהקה האהובה עלייך, מה המזל שלך, איך את אוהבת את הביצים שלך?"
עצרתי לקחת אוויר, וטולי קפצה ונישקה את פי. היא נענעה את ראשה בשלילה.
"מה?" שאלתי מבין שפתיה.
"זה לא חשוב." יכולתי להבחין בחיוכה מבעד לשפתיה הדבוקות לשלי.
"לא?"
היא המהמה לשלילה.
המשכתי לנסות לדבר ולשאול שאלות, אך טולי לא הרפתה מפי ולשונה הפריעה ללשוני במכוון, מתנגשת בה כדי להפיל את מילותיי. לבסוף גררה אותי לחדרה וכיבתה את האור, ובחשכת מיטתה ביצעה בי מעשים שאיני יכול לתאר. אמממ... היה זה גן עדן מתוק שכל בני האדם ראויים לו, מקום רך של טוב מוחלט אליו שואף האדם כל ימי חייו, אך מוצא רק לרגעים ספורים, אם בכלל...
נרדמנו מחובקים כששפתינו מחוברות.
בבוקר התעוררתי לקול הטלפון המצלצל.
"איפה אתה?!" זעם הבוס, "כבר שמונה וחצי!"
כחכחתי בגרוני ועטיתי קול צרוד. "שוורץ," השתעלתי, "אני לא מרגיש טוב. אני לא מגיע היום..."
שוורץ התעצבן, שלח כמה איומים מרומזים, ואיחל לי החלמה מהירה במירמור ארסי.
טולי ליטפה את גבי. "בוקר טוב מתוקי-שלי" אמרה בקול מנומנם.
"חלמתי חלום מוזר כל-כך..." אמרתי. "את היית באולם משפט ענקי, עומדת על דוכן זהוב במרכז, והמוני אנשים בגלימות לבנות ישבו סביבך ודיברו ביניהם בזעם. הם כעסו עלייך ואני לא הבנתי למה. היה שם איש אחד גדול מכולם שצעק וברקים יצאו לו מהפה..."
"ומה קרה אחר-כך?" שאלה.
"אני לא זוכר..."
ניסיתי לחפש משמעות בחלום, אך טולי ביטלה אותו במהרה – "תמיד אני חולמת חלומות הזויים כשאני מתמסטלת..."
שכבנו מחובקים ומנושקים עוד כשעה, ואולי היה זה יום – זה הרגיש כל-כך טוב שאיבדתי את תחושת הזמן. לבסוף שוב הכריענו הרעב. קמנו ואכלנו דגני-בוקר בחלב. זרקנו את הצלחות בכיור שעלה על גדותיו מכלים מלוכלכים.
"איזה סקסי אתה עם התספורת החדשה ובגדי השאנטי האלה!" אמרה בקולה הילדותי בזמן שהכינה את הקפה. "אני חושבת שאתה כבר מוכן לשתיים וחצי כפיות סוכר, מה אתה אומר?"
הנהנתי בחיוב.
שלחנו מבטים מצועפים זה בזאת בזמן שלגמנו מן הקפה. רסיסי זכוכיות עוד עמדו בפח מהפעם הקודמת. היא עמדה שם בתחתונים ורודות וגופיה צמודה בצבע שחור. שערה המתולתל כיסה את ידיה שחבקו את הכוס. היא לקחה עוד לגימה ועצמה את עיניה בהנאה.
הרגשתי מתיקות נעימה, לא רק בלשון, אלא בכלל – בכל החושים, בכל הווייתי המשתנה.
אחר-כך התלבשה, והתארגנה לעבודה, בזמן שאני ניקיתי את הכלים.
הלכנו שלובי ידיים בתל-אביב העמוסה והעובדת. קולות השאון, ופיח המכוניות והמוני האנשים אווררו את נשמתי. ליוויתי אותה למספרה ונפרדתי ממנה לשלום.
היה זה יום מקסים ואני הרגשתי חופשי ומשוחרר מדאגות. דילגתי בקלילות בין הרחובות, ואפילו חייכתי ובירכתי לשלום כמה עוברי אורח זרים לחלוטין. טיילתי להנאתי, וקניתי בגדים חדשים ומשוחררים יותר, וגם מתנות לילדים. אפילו נרשמתי למכון כושר ולחוג יוגה.
לא התחשק לי לחזור לדירה האפורה והעצובה שלי, לכן החלטתי לחכות עד הצהריים ואז לקפוץ לבקר את הילדים.
"אמא, את חייבת לראות את זה!" צעק בני הבכור כשנכנסתי בדלת.
משפחתי הייתה די המומה מהמהפך החיצוני שעברתי. אשתי לשעבר תחילה נבהלה, ולבסוף לבשה פרצוף חמוץ. בכל אותה העת גיחכתי להנאתי. השיטות הישנות שבהן נקטו בני משפחתי ללעוג לי ולבזות אותי לא פעלו – מבלי שכלל התכוונתי לכך – פשוט עטיתי מעין שריון, כן! שריון פלדה רוחני.
"מה קרה?" שאלה לבסוף אשתי לשעבר.
"פגשתי מישהי..." עניתי, חיכיתי רגע לפני שהגיתי את המילה הבאה, בהדגשה יתרה: "צעירה."
מילתי זו דקרה את אשתי לשעבר כפגיון אל הלב.
תחילה ניסתה להעמיד פני אדישה. "לבריאות!" קראה בקול גדול, אך אני הבחנתי איך ידיה החלו רועדות ודיבורה התגמגם. היא ניסתה לחקור אותי לגבי טולי. דרשה בשמה, במקצועה, בהכנסתה, בילדיה ובמשפחתה. הכול במעין ריקוד עדין שחג מסביב לשאלה במעגל ארוך, לפני שמעז לחמוק רגע פנימה, ולשאול – בנונשלנטיות, כמובן – את אשר עניין אותה באמת לדעת.
לכל שאלותיה עניתי בעמימות. ראיתי כיצד מרגיזה הדבר עוד יותר. תשובותיי הדלות נאמרו ברוגע ובנעימות. ואולם לא הרגשתי כיצד מחדירה לי אישה-נחש לשעבר זאת את ארסה הערמומי, ורק לאחר שעזבתי את משפחתי, ובירכתי את ילדיי המחייכים לשלום, הבחנתי בסימני הנשיכה מבעד לשריון המדומה שלי.
מה בעצם אני יודע על טולי זאת? שום-דבר.
בין רגע נפלה רוחי. הילכתי בפסיעות מהירות וקצרות-רוח תחת שמי אחר-הצהריים זוהרים חזרה לדירתה, ומוחי התמלא בקונספירציות חולניות. אולי היא בעצם נוכלת – אחת מאותן פיתיונות יפהפיות שבהן משתמשים נוכלים גדולים יותר, בשביל לשדוד אזרחים תמימים ועלובים כמוני. הרי כיצד יעלה על הדעת, שבחורה צעירה כמותה תאהב זקן מכוער כמוני? לא – לא יעלה על הדעת. היא תקנה את אמוני, הזונה! לאט-ובטוח, עד שתפתח לפניה הגישה לכל חשבונותיי ולכל כספי, ובוקר אחד אתעורר לבדי ואגלה שכל חשבונותיי ריקים. כשאנסה לחפש אחריה תיעלם – דירתה תופשט, והטלפון שלה ינותק. אף אחד לא ישמע עליה – היא תיעלם כליל, ללא עקבות, ותשאיר אותי, אידיוט נאיבי מטומטם, חסר-כל ושבור לב...
הגעתי לדירתה ורצתי במעלה המדרגות. ליבי הלם בחוזקה ותחושת בחילה מדאיגה תפסה את בטני.
דפקתי בעצבנות ונכנסתי בלי לחכות לתשובה. טולי יצאה מחדר השינה וראתה אותי מתנשף ועצבני.
"קרה משהו?" שאלה בקולה הילדותי.
"אני צריך שתספרי לי מי את." אמרתי. טולי לא הספיקה לתמוה וכבר התפרצתי: "מי ההורים שלך, איפה הם גרים, מה הם עושים. כמה אחים יש לך, בני כמה הם... אני רוצה לראות את תעודת הזהות שלך!"
"למה אתה חוקר אותי?!" צעקה.
התחלתי לחפש ברחבי הבית. 'ידעתי! היא נוכלת, אחרת מדוע לא ענתה לי? אני חייב למצוא הוכחה! אין מקום לספקות...' חיפשתי במגירות, ובארונות – אפילו מאחורי הפוסטר של מארלי.
טולי צעקה ובכתה. "אתה לא מאמין לי?" שאלה בייאוש.
"לא!" צעקתי.
היא הסתכלה עלי רגע במבט פגוע, ואז ניגשה אל מאחורי הפוך השחור והוציאה את תיקה, משם שלפה את תעודת הזהות שלה והציגה אותה לפני: "אורטל רבינונביץ'" נכתב שם בבירור ליד תמונתה.
תחושת הקלה שטפה אותי, אך זאת לא הספיקה להתמקם ומיד הוחלפה בבושה גדולה.
טולי עמדה לידי, דמעות בעיניה. עצבות גדולה השתלטה עליי. פחדתי לאבד אותה בשל הטירוף שאחז בי.
"אני מצטער..." לחשתי, ודמעות נקוו גם בעיניי.
"למה עשית את זה?!" שאלה בתסכול.
"לא יודע..."
טולי הביטה בי במבט מאשים ומריר. הרגשתי איך היא חומקת מבין אצבעותיי. 'מטומטם!' גערתי בעצמי, 'הרסת הכול!' התחלתי לבכות, ודמעות זלגו על פניי.
"לא האמנתי לך..." יבבתי, "לא האמנתי שאת באמת אוהבת אותי..."
"חבל באמת שאני אוהבת..."
היא חיכתה לתגובה, ואני ניגבתי את עיניי בחולצה הרחבה, משכתי באפי מספר פעמים, והחזקתי בעצמי מלבכות עוד.
"למה?" שאלתי לבסוף, מפריע לדממה שאיימה להשתלט.
"כי אתה מטורף!"
"לא, למה את אוהבת אותי?"
"למה לא? אני פשוט אוהבת... אין לי הסבר לזה."
הבטנו ישירות זה בעיניי זאת. עיניה הלחות נצנצו, ואני ראיתי כיצד הן נפערות אל תוך נפש שכולה טוב.
ואז, בבת אחת, משכתי אותה אלי.
ליטפתי אותה בחוזקה ובעדינות. היא לבשה בגד גוף שחור וצמוד, ואני העברתי את אצבעותיי בינו לבין עור גופה המתוח, והפשטתי אותה בזריזות. גופינו התמזגו יחד עם נשמותינו, ואני רציתי לשכון בה לעולמי עולמים. ניסיתי לקחת את זה לאט, למשוך את זה כמה שרק יכולתי. כשגמרתי, לא הפסקנו. טולי המשיכה באצבעותיה, ואני עזרתי לה בידיי ובלשוני, עד שהגיעה גם היא.
אחר-כך נחנו מעט, תוך כדי מלמולי אהבה וכפרה. מסוככים זה על זאת בידינו מהתופת ואכזריות החיים שארבו לנו אי-שם, מחוץ למיטה.
קמתי בבהלה מזינוקה של טולי.
"השעה כבר שבע!" טולי איחרה למסיבת ילדים שבה הייתה אמורה להופיע.
היא החלה מחפשת את בגדי הליצנית שלה, ואת כל אביזריה. עזרתי לה ללבוש אותם במהירות, ואז איפרתי אותה לפי הוראותיה, קצת ברישול בשל חוסר הזמן. עם האיפור והפאה היא נראתה ככל הליצנים – עצובים, מגוחכים וחסרי מיניות לחלוטין. כנראה שצריך עיניי ילד בשביל ליהנות מהם כראוי.
נישקתי את פניה המאופרות לשלום שעה שנכנסה לרכבה וז...
אני שומע שוב רחשים...
3.
אלוהים...
אלוהים מחורבן – תקולל ויקוללו כל מלאכיך! כמה רע לי, וכמה נורא צערי! רוצה למות – רק למות! למות!!! מה נותר לי לחיות. אין... אין למה, אין תקווה, ואין עוד פחד... עתה אמות. ברגע זה! אסיים את סיפורי, כוידוי אחרון של נשמה אומללה, ואקח את חיי. אני נשבע! לא עוד... לא עוד...
אתמול הגיע מפקד הכלא לבקרני. הוא תפסני מחביא את דפי המכתב שזה עתה אני כותב בהם. מיד ציווה עליי למסור את הדפים. היססתי לרגע וכבר סוהריו התנפלו עליי במכות. הם החרימו את דפיי ועטי, והכוני למוות, ורק משנכנס הפסיכיאטר לחדר פסקו, ואני שותת דם ושבור. הקאתי שעה שהסביר הסדיסט כיצד "פדופיל זה מראה סימני אגרסיות אלימות. עוד לא נכנסתי לחדר וכבר שעט על צווארי..."
הפסיכיאטר הביט בי במבט חמור סבר. המפקד קרא את מכתבי במהירות, ואחר-כך פרץ בצחוק. "נו, מה אתה אומר על זה דוקטור?" שאל, והגיש לו את המכתב. "האסיר העלוב התחיל להשתגע?"
הפסיכיאטר החל קורא במכתבי לאט, והנהן בכובד ראש. כל אותה שעה אני בוכה ומשתעל, מתפתל מכאבים על הרצפה המלוכלכת והקרה. "נראה," פתח ואמר, "שאישיותו לא יכולה להכיל את מעשיו..." נשתתק לרגע והמשיך: "הפציינט נאלץ להמציא לו דמות אמיתית, בוגרת, במקום הילדה המסכנה שאת נפשה רצח. הוא אינו מסוגל להכיר במעשיו. זוהי הכחשה עצמית נדירה, ויתכן שהחלה עוד לפני ביצוע הפשע, על מנת לתת לו צידוק כלשהו במוחו המעוות..." הוא המשיך לקרוא, הרים את גבותיו מפעם לפעם ולחש: "מוזר... מוזר מאד..." משסיים פנה אליי בקול גדול: "מה איתך בן-אדם?! התוודה כבר על מעשיך! ההוכחות ברורות לכל – ישנם עדים רבים, בנוסף לעדות הילדה עצמה, כמובן. אינך יכול להתכחש לזה עוד! היה אמיתי לעצמך, וקח אחריות על מעשה הזוועה שביצעת!"
ואני, התייפחתי וירקתי דם. "זו טעות..." סיננתי. "טעות..."
לבסוף עזבו אותי לבד והלכו. שכבתי על המיטה הקשה, ולא הצלחתי להירדם מכאבים. אינני יודע מתי נרדמתי, אך כשעלה השחר העירוני הסוהרים להשכמת הבוקר. לא יכולתי לקום מהמיטה. את שאר היום ביליתי במרפאה, שם טיפלה בי אחות רוסיה אחת במסירות, וזאת למרות שחברתה צעקה לה ברוסית דברים שלא הבנתי אך וודאי כוונו נגדי. הבחנתי במילה פדופיליה, שצצה לה בין כמה מילים רוסיות זרות. אך האחות הטובה לא זזה ממני, וחבשה את כל פצעיי. הוחזרתי לתאי, שם שכבתי מתבוסס בכאבי כאשר מפקד הכלא נכנס שוב.
הוא החזיק בידו האחת את המכתב, ואת העט שהחרימו ממני, ובשנייה פיסת חבל עבה. בפניו הסדיסטיות נמתח חיוך דק. "אני רואה שאתה סובל..." אמר ברשעות. הוא המשיך ובחן אותי שעה שהילך בחדר. "אתה יודע," אמר פתע "קראתי שוב במכתבך, ומאד מעניין אותי כיצד יסתיים הסיפור..." גיחך קלות והמשיך: "אתה מבין, כיצד תסביר את הפיכתה של אותה בחורה בשלה ובוגרת לילדה המסכנה בת ה-10 שהיא כיום? אני ממש מסוקרן..." הוא קרב אליי והניח את המכתב והעט על חזי.
"זה משנה?" שאלתי בקול צרוד.
"לא." פסק המפקד והסתובב מיד לאחור. "אין זה משנה, שום הסבר הגיוני לא יעלה על הדעת. אולם בכל זאת, אני תמה כיצד מחליט אתה לשקר לעצמך..." הוא הפסיק לרגע ואז שוב פנה אליי, קולו אפל ומרושע הרבה יותר: "היום בלילה, יכבו האורות על ההצגה העלובה הזאת." הוא השליך את החבל המלופף לעברי. "תעשה לכולנו טובה, ותחסוך את כל הסבל המיותר שעתיד להיגרם לך, וכפועל יוצא, אתה עתיד לגרום לנו. זה יהיה... מהיר יותר גם עבורך בדרך הזאת."
ואז עזב.
שעה ארוכה בכיתי, אבל עכשיו השלמתי עם גורלי. אסיים את וידויי ואמות. אין ברירה אחרת...
אני מנסה להיזכר בתקופת אושרי. ממרחק נראית היא כה רחוקה וזעירה, ואולם יודע אני שרק לפני חודשים מספר אירע הדבר, והוא נמשך כמה וכמה שבועות. ועכשיו – אושרי נראה לי קצר כל-כך, כמשך שנייה אחת. כבועת סבון, שנוצרה ביד המקרה, והתעופפה לה רגע קצר באוויר העולם, בטרם התנפצה...
טולי ואני אהבנו.
אהבתנו גברה מיום ליום, שעה בשעה. ולא ידעה נפשי אושר רב יותר כל ימי חיי. אהבנו בימים ובלילות, אהבנו ביחד ולחוד, אהבנו בריב ובפיוס, בעצבות ובשמחה, ביום חג וביום חול, בתל-אביב ובצפון, ביער ובמדבר. אהבנו מפוכחים ושיכורים, ערניים ועייפים, בטיולי פארק ובהופעות רוק.
למדתי להכיר את אופייה של טולי. למדתי את חסרונותיה, ומחלתי על כולם. והרי אין זאת מהות האהבה?
בזיכרוני עולות תמונות רבות, מודבקות יחד בערפל הסמיך שריפד את המציאות באותם ימים נפלאים, שחלפו לעד...
ובכן, בדמדומים האחרונים של אותה תקופה, ישבתי בדירתה וציירתי איזה חלום מוזר שלא הפסיק לרדוף אותי בו היא הופיעה בתור מלאך מכונף (טולי שיחררה את יכולותיי האומנותיות והייתה בד בבד גם שמש השראתי), כאשר חזרה מהמספרה נרגשת כולה.
"נחש מה הבאתי?" אמרה בהתלהבות.
"מריחואנה" אמרתי, הוגה את המילה במבטא מקסיקני מזויף.
טולי המהמה לשלילה.
"אז מה?" שאלתי, וסוף-סוף הנחתי את מכחולי.
"משהו הרבה יותר טוב..." צחקקה. "רוצה לנסות?"
היא הוציאה שקית קטנה שקופה ובה כמה קוביות סוכר רגילות למראה. "זה אחד השווים..." אמרה, ושנינו בלענו קובייה אחת.
במשך שעה התלוננתי בפניה ששום דבר לא קורה. "אני לא מרגיש כלום..." אמרתי.
"לוקח לזה זמן, חמודי. קצת סבלנות."
חזרתי לציור והמשכתי את עבודתי. כבר האמנתי שאני מחוסן לגמרי מפני השפעת הסם חדש, כאשר פתאום, בעודי מושך קו בציור, טולי שבתמונה החלה פורשת את כנפיה. התחלתי לרעוד מרוב התרגשות, ומבלי לשים לב פלטתי צחוק משוגע. הצבעים היו עזים כל-כך! המציאות נעשתה סוריאליסטית.
טולי המכונפת שבתמונה החלה יוצאת ממנה, והיא התקדמה לכיוון טולי האמיתית, גדלה למידותיה עם כל צעד, עד אשר פגשה בה, ושניהם התמזגו לכדי טולי אחת, מכונפת וזוהרת, בוהקת בלובן על-טבעי. היא חייכה אליי חיוך מוזר, שלא הצלחתי לפרש, ואני לא הפסקתי לצחוק מהתרגשות.
אך בבת-אחת נשתנתה האווירה. ערפל כבד כיסה את הכול. ציוץ עורבים החריד את האוויר. פניה של טולי עטו ארשת בעתה, כשל חיה ניצודה. לקול רעמים התנפצו חלונות הדירה ושלושה עורבים שחורים נכנסו פנימה, מלווים ענן שחור, ובהיכנסם שינו את צורתם ודמו למלאכי-חבלה שחורים.
אותה שעה קפאתי מפחד. אין אדם פוחד כאדם שעתיד להפסיד את כל אושרו.
"מטטואל!" רעם קולו של אחד המלאכים, "הוזהרת, ולא נשמעת לדברי התוכחה. הלא תלמד לעולם?"
"לעולם לא אלמד את אשר באתם ללמדני!" קרא המלאך הלבן, וקולו הילדותי נעלם. במקומו בקע קול עמוק, נחוש ומתריס.
"על-כך תיענש!" הענן השחור החל גובר ומשתלט על החדר. "בסמכות המועצה, אנו מטילים עליך את העונש החמור, אליו אתה ראוי!" הענן הסמיך כיסה כבר את הכול. הספקתי לשמוע רק זעקת אימים מבעיתה, לפני שהתעלפתי.
כשפקחתי את עיניי, המציאות נחתה על הקרקע. הבטתי סביב, ממצמץ וממקד את ראייתי. לא היה עוד ענן בדירה השלמה. החלונות היו תקינים, וקולות העיר הרגילים חדרו בעדם. טעם מר היה בפי, ותחושה כבדה ואיומה שררה בכל. היכן טולי? במרכז החדר עמד כן הציור – דמותה של טולי נעקרה מן התמונה. ראשי החל מסתחרר, ועל בטני הכבידה אבן גדולה. התחלתי לצעוד ורגלי נתקלה במשהו.
לרגליי שכבה ילדה קטנה, גופה הערום והלבנבן שמוט על השטיח הירוק.
בחנתי אותה בבלבול. שניות ארוכות הבטתי בה במבט אטום, עד שהבנתי. צער עמוק אחז בי, איים לקרוע את ליבי מעליי – זוהי טולי שלי! דמעות הציפו את עיניי. זה לא יתכן...לא יתכן... גופה העדין היה עדיין חם, ודפיקות הלב הלמו בורידיה הדקיקים. בפניה הילדותיות נסכה השינה רוגע. החלתי מייבב. מה הולך פה? "זה לא יתכן..." מלמלתי ללא הרף. אני הוזה, אני מסומם! צבטתי בעצמי, אך חושיי פעלו – זה היה אמיתי...
בכיתי בקול נוראי, עד שנעורה אהובתי. תחילה נראתה מבולבלת, קצת מפוחדת, כשבחנה את גפיה המכווצים. אחר-כך הביטה עליי ברחמים והניחה את ידה הקטנה על כתפי. "אל תהיה עצוב..." אמרה בקול ילדותי, שהפעם הלם אותה מאד.
"את לא עצובה?" פלטתי מבין השתעלויות הבכי שלי.
"אני אף פעם לא עצובה, שכחת?" אמרה, וליטפה את ראשי בסרבול. "אני שמחה על האהבה שהספקנו. אף אחד לא הבטיח לנו את המחר הרי..."
"את... את מלאך?"
טולי לא ענתה. במקום קמה והביאה לי כוס מים קרים מהברז. "תקשיב עכשיו," אמרה משנרגעתי מעט, "אתה חייב לשכוח אותי..."
כאב חד פילח את חזי.
"לא!" צעקתי וניסיתי לסדר את מחשבותיי, "אפ...אפשר... אפשר! אנחנו נמצא דרך! נגיד שאת הבת שלי! נחכה בינתיים, עד שהגוף שלך יגדל ויבשיל שוב – הרי אני אוהב את כולך, את מי שאת באמת, ולא רק את הגוף שלך! לא אכפת לי בכלל מהגוף הזה... זה יכול להצליח! את תראי – אנחנו ננסה, וזה יצליח!"
טולי נענעה בראשה לשלילה. "זה לא! אין ברירה אחרת. העולם לא יסכים אחרת!"
"אני לא אוכל לחיות בלעדייך..." אמרתי, נאחז בחבל האחרון. "עדיף לי למות."
היא הביטה בי בכובד ראשה הילדותי. תלתליה השחורים נחו על כתפי גופה הצחור והתמים.
"טוב." אמרה לבסוף. "לך תשטוף את עצמך קצת, אתה זקוק למקלחת. אני אחפש משהו ללבוש בינתיים."
עשיתי כדבריה.
תחת זרם המים הקרים, המשכתי לשכנע את עצמי: "זה יצליח, זה חייב להצליח, נמצא את הדרך... זה לא כזה מסובך. זה לא יהיה קל, אבל גם לא כזה מסובך!"
את שאירע מכאן והלאה, אני זוכר רק במעומם...
קול טריקת דלת, משהו מחליק ומתמוטט, חדר מדרגות חשוך, אנשים מסתכלים עליי באימה, ריצה מהירה, אני מחפש משהו, רוח קרה מצליפה על גופי הערום, ילדות קטנות צורחות, אני לא מוצא, צעקות, סירנות, מישהו מנסה להגיד לי דבר-מה, מכות, מחזיקים אותי בכוח, הם רוצים להזריק לי, אני משתולל ונאבק. מבין המהומה בוקעת זעקה אחת גדולה: "טולייייייייי!!!!!!"
את שקרה אחר-כך, כבר פרסמו בכל בעיתונים...
זהו.
לכל מי שקרא את הסיפור העצוב שלי,
אתם יכולים להאמין למה שאתם רוצים, זה כבר לא ממש משנה – אני בלאו הכי לא אהיה פה בעוד מספר דקות... אבל דבר אחד אני מבקש מכם – טובה אחת קטנה: אם תראו כלב מסכן ועלוב, משוטט לבדו ושולח בכם מבט אומלל – אל תאהבו אותו! אל תלטפו אותו ואל תאכילו אותו... תנו לו למות! זה מה שהוא היה מעדיף, תאמינו לי... אני הרי למדתי את השיעור...
