בביתנו היה אבי שר המשקאות.ברצוני לספר הפעם על תחום הקפה. הורי אהבו לשתות קפה תורכי, אותו היה אבי מכין יום יום לאחר ארוחת הצהרים. גם האורחים שביקרו בביתנו התכבדו תמיד בספל קפה תורכי חם וחזק, מעשה ידיו.
ברחוב המקביל לשלנו הייתה חנות לממכר קפה. במקור הייתה זו דירת שני חדרים שעברה הסבה. בעלי החנות היו זוג חביב ממוצא בולגרי. הם החזיקו בחלק האחורי של חנותם שקים גדולים מלאים פולי קפה. בחלק הקדמי, המשרת את הלקוחות, היו קופסאות פח גדולות ובהן הפולים. במרכז השולחן עמדה מטחנה גדולה בה היה הגבר טוחן את הפולים, שוקל במאזניים, מכניס לשקיות נייר אדומות ולאחר מכן סוגר אותן באטימה מיוחדת השומרת על הארומה והטריות. אהבתי מאוד להתבונן בו שעה שעשה את כל הפעולות הללו בזריזות ובמיומנות. היה לי מעין משחק נחמד ביני לבין עצמי: הייתי מנסה להקדימו ולנחש מה תהיה הפעולה הבאה שיעשה. על פי רב קלעתי בול! בעת הטחינה הייתה החנות מתמלאת בריח משכר של קפה טחון טרי. הריח היה גולש החוצה וממלא את קטע הרחוב הסמוך – מסב הנאה, חינם אין כסף, לעוברים והשבים.
אנחנו היינו קונים תערובת של קולומביה וקוסטה-ריקה. גלגול השמות הללו בפי הורי ובפיו של המוכר עורר בי תמיד כמיהה טמירה לארצות רחוקות ואקזוטיות בהן גדלים פולי הקפה ונערכים קרנבלים של ריקודי סמבה. כאשר הייתי נשלחת לבדי (עם סכום הכסף המדויק בארנק שהשאילה לי אמי לצורך זה) לקנות את המצרך החשוב, נהניתי לגלגל בפי את השמות הללו ולהרגיש שגם אני, הקטנה, חלק מעולם גדול ומעניין בו מתרחשים דברים מופלאים. בעל החנות היה מקבל אותי תמיד בסבר פנים יפות וידע בדיוק מה לתת לי. אם אשתו הייתה שם, הייתה נוהגת לכבד אותי בממתק כלשהו.
אבי היה עורך דין ונוטריון ו - קפדן גדול. כל מסמך שיצא מתחת ידו נבדק בשבע עיניים לפני שהטביע עליו את חותמתו. תמיד טרח להסביר לי כמה חשוב שהכל ייעשה כפי שצריך. כך נהג גם עם הקפה. הכנת הקפה עצמו הייתה טקס שלו כללים קבועים: ראשית היה אבי מודד את ספלי המים ומכניס אותם לפינג'אן, לאחר שהתחממו מעט היה מוסיף להם את כפיות הקפה ועמן את הסוכר. היה ממתין מעט ואז בוחש היטב וטועם. אם היה צורך – היה מוסיף קפה או סוכר ומשפר את הטעם. את הקפה היה מרתיח באדיקות שלוש פעמים ונזהר מאוד שמא יגלוש. אחר כך היה מוזג את הנוזל המבעבע, בתנועה אלגנטית מלמעלה למטה, לספלים קטנים ועדינים המיועדים במיוחד למטרה זו.
לאחר שנמזג לספלים, נתנו הורי לקפה "לנוח" מספר דקות ורק אז לגמו אותו בלגימות קטנות ואיטיות, כשהם נהנים מכל לגימה ולגימה. זה היה הזמן להחמיא לאבי על טיבו המעולה של הקפה. הוא חיכה בצמא למחמאות הללו, שלא איחרו להגיע וגרמו לו סיפוק רב. בשנים הראשונות היו הורי מלווים את שתיית הקפה בעישון סיגריה. חללו של המטבח הקטן היה מתמלא בטבעות עשן שאהבתי לצפות במסען כלפי מעלה. בשלב מסוים הפסיק אבי לעשן. הוא עשה זאת בהחלטה חדה כתער, מהיום להיום, ללא כל שלבי ביניים, ועמד בה עד אחרון ימיו. אמי המשיכה עוד שנים רבות לעשן סיגריה אחת ביום, זו שעם הקפה.
לי היה מכין אבי כל בוקר ספל קקאו. בזמן שאני הייתי מתארגנת לבית הספר היה הוא ממלא את ספל הפח, המיועד אך ורק לקקאו שלי, בחלב. כשהחלב היה מתחמם מעט היה מוסיף את הקקאו (מסוג משובח) ואת הסוכר ובוחש היטב. בזמן שהייתי מצחצחת שיניים הייתי שומעת את קולות הבחישה ויודעת שיש למה לצפות: עוד מעט יחכה לי משקה מתוק וטעים על שולחן המטבח. לבושה ונעולה נעליים, שערותיי קלועות בשתי צמות הדוקות, הייתי מתיישבת לשולחן ואוכלת את פרוסת הלחם המרוחה בחמאה וגבינה ולסירוגין לוגמת בהנאה מן הקקאו. זכורה לי היטב תמונתו של אבי הנשען על השיש, מתבונן בי בחיבה ומקפיד שלא אותיר דבר בצלחת או בספל.
עד גיל ארבע-עשרה שתיתי קקאו. בגיל זה התרחשו מספר דברים: עברנו לדירה משלנו, נכנסתי לתיכון לכיתה ט' וגם הורי הרשו לי כבר לשתות "קפה של גדולים". בפעם הראשונה שבה הצטרפתי להורי לשתיית הקפה הרגשתי ממש בוגרת! הקקאו נותר בבחינת פינוק בערבי החורף הארוכים והקרים.
שנים רבות עברו. חנות הקפה נסגרה. בעליה נפטרו, קודם הגבר ולאחריו אשתו. שנים אחדות עמדה ריקה וסגורה ולאחר מכן נפתחה במקומה חנות בגדי נשים. לפעמים, בעוברי לידה אני תוהה אם לא דבק בבגדים מעט מריחו של הקפה... הורי ז"ל נפטרו גם הם, קודם אבי ולאחר חמש-עשרה שנים, אמי.
אני מכינה לעצמי קפה תורכי משקיות אטומות מוכנות, שאותן אני קונה בסופר. בפתיחת השקית יש ריח נעים המזכיר במקצת את הריח הנפלא שמילא את הרחוב בעת טחינת הקפה ומעורר בי געגוע לעולם שהיה ואיננו עוד. לצערי אני לא מצליחה לשחזר אותו טעם מדויק שכה אהבתי בקפה של אבא. את סודו לקח עמו.
ה-31 באוגוסט היה יום הולדתו של אבי. לזכרו כתבתי את הסיפור הזה.
