הילד משחק

לילד צעצועים לרוב, בובות של חיות – לוויתן מגומי וגמל מבד ממולא צמר גפן, טרקטורים וקומביינים ממונעים על בטריות, קוביות לגו ועוד. יש לו בובת-גבר, ולבובה יש בית: שרפרף עם מושב ירוק, המכוסה מכל צדדיו בספרים בפורמט כריכה של אלבומים – גבוהים ורחבים. אלה הקירות של הבית. כשבובת הגבר מכוונת להיכנס או לצאת, הילד מסיט את הספר שמקדימה : זאת דלת ההזזה. למשחקים יש תפקידים משמעותיים בהתפתחות הילד: לאתגר את היצירתיות, להפרות את הדמיון, וגם להגדיר מקום בו הוא יכול לגלות אחריות.

הילד לוקח את בובת הגבר בידו האחת, וביד השנייה מקרב אליה מאוורר. שיער הבובה, העשוי מחומר סינטטי, מתבדר ברוח.

האיש המשיך בעלייתו, כאשר רוח קלה חדרה אל חולצתו, ריככה את מעמסת החום והקלה על נשימתו. עוד מעט, חשב לעצמו, מתקדם בכוחות מחודשים. לאחר צעדים ספורים הוא הגיע אל הפסגה, ומראה המפרץ כמו זנק אליו במלוא הדרו. הייתה ראות פנטסטית. ולמרות המרחק והגובה ראה בנקל את גלי הים, ועל החוף, צפונה ודרומה, ישובים שגגות בתיהם מגווני-צבעים, שדות וחורשות. הנוף, המעוטר בברושים עדיני-גו, לא היה שטוח, אלא מתעגל ולפתע נשבר, משתנה ולא משעמם לרגע. מול עיני האיש השמש כבר התקרבה אל קו האופק, מלאה וברורה, צהובה לוהטת, כמו חלמון על מחבט.

אני מסתחרר בריקוד הפלנטה, חשב. או מסתרבל, הרהר בספקנות, אך לא התמיד, ונתן לעצמו לעמוד כך עוד מספר דקות, וגם כאשר החליט לעזוב – כי אי-אפשר להישאר כאן לנצח – עברה בו איזו חרטה, איזה חשש על אבדן הזדמנות כלשהיא. אלא שהזכיר לעצמו, שהוא יכול לבוא הנה שוב, אפילו מחר. ואז בירידתו החרטה פחתה בהדרגה ונעלמה, ונשארה בזיכרונו התמונה המתנועעת, הצרובה, החיה על כל רבדיה ונימיה.

הילד המשחק תפס את בובת הגבר ברגליה, ובאדישות מסודרת החל להטיח את ראשה ברצפה. לאחר כמה חבטות, הוא השליך אותה אל הבית-השרפרף, חסם אותו עם דלת ההזזה-הספר, והלך לאכול עם ההורים.

לאחר כמה ימים של משכב, האיש קם ממיטתו והרים את התריסים. הראש כבר לא כאב לו, אך היה חלוש והתקשה לעמוד זקוף. האור פיתה אותו, והוא פתח את החלון, ואף שדאג שהצינה תפיל אותו שוב, האוויר חדר לריאותיו וכמו הרחיב אותן. האיש עמד עם פה פתוח ולגם מהחמצן, ואף שיגידו המומחים, שהוא היה מזוהם מפליטות העיר, הרי יחסית לחדרו – חדר של איש שהיה חולה מספר ימים – היה צח ומבריא.

הילד שם את בובת הגבר בפינה, ליד שק שהיה ממולא במטבעות זהב ילדותי, והתפנה אל רובה המים שקבל במתנה לפני כמה ימים.

החיים חזקים מכל, שינן לעצמו האיש וחזר לעצמו באיטיות. כששב לעבודתו בבוקרו של יום, האנשים הסתודדו בפינות, בקבוצות, פניהם לוהטות ואישוניהם מורחבים. רחש של עניין מוסתר עבר בחדר. אף אחד לא עבד, גם לא אלה שהתיימרו בשפת גופם לעשות כן. האיש התיישב בכיסאו, מול שולחן תכנון המעגלים, כשעליו סקיצות וטיוטות לרוב. הוא רצה לשקוע בשגרה.

עכשיו זה רשמי – אמר מישהו , וכל הנוכחים נפנו אליו כמו לתקיעת חצוצרה – האמריקאים קנו את החברה שלנו. למי שיש אופציות, שחק אותה.

ובהמשך היום הסתבר לאיש, שהוא הפך לאיש אמיד.

הילד המשיך לשחק בצעצועיו.