המנהרה

   הלך ברחובות, וחשב מקולל אני. גורם לאנשים שאני אוהב לבכות.

   נסע אל ההרים. ברכבת ההרים. ככל שהרכבת התקרבה, ראה בברור שאלה אינם סתם הרים מושלגים, אלא חומות צחורות מסותתות בדיוק של אדריכלים. הוא בא לקראתם, עד שאי אפשר היה להתקרב עוד, בתחנת הרכבת הסופית. אז קפץ החוצה בחדווה, ומצא לו מקום מבודד, ביערות שלרגלי ההרים, ושם הלך ואמר בקול - ושמע את ההד החוזר – שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.  

   כשחזר אל תחנת הרכבת, המום מעצמת החוויה, צצו מולו שני אנשים בכובעי מצחייה של עובדי חברת הרכבות.

   אתה ממשיך בנסיעה, שאלו.

   הרי זו התחנה הסופית, אי אפשר להתקרב עוד.

   לא מדויק, אמרו ומבט מסתורי בעיניהם. אתה לא יכול להתקרב, אבל אתה יכול להיכנס פנימה.  

   איך פנימה ?

   בדיוק פנימה, בהר חצובה מנהרה, והרכבת עוברת בתוכה.

   ואיך שהחבר'ה מדברים – עוצרת מולם רכבת אדומה, ונהג הקטר מזרז אותו להחליט, כאילו עוד יש ספק. ואז הרכבת מתנשפת ושרשראות גלגליה מתקתקים, ובאורח פלא נפתחת בהר מנהרה, והם נוסעים פנימה, ונעים בחשיכה. אנשים רבים בקרון, ישובים בחוסר שקט, בריות בצורות שונות – מרובעי לסת, מלוכסני עיניים, תפוחי שפתיים ואדומי צוואר. אנשים מדברים בבליל שפות שונות. שעה עוברת, עד שמגיעים ויוצאים אל האור.

   מוקף בפסגות מכל עבר, מביט מטה אל עמק קרחונים לבן, ים השלווה הנצחית , ואין ספק בלבו : כאן המשכן.

   מי שקודם דבר, משתתק – או מדבר בלחש, ביראת כבוד. וסביב מרחפות ציפורים, שחורות לכל אורך גופן, וקוראות קריאות של שומרות הנס.

   איש איש לפינתו במשכן, איש איש לתפילתו. השמש זוהרת בחוזקה ב-7 מעלות צלסיוס. הוא מתיישב על רצפת קרשים וממתין, עד שמופיע אדם – שהשמש המסנוורת מפריעה לזהות את תווי פניו - ומתיישב מעליו . ובגלל הסינוור לא ברור על מה הוא ישוב. ככה חולפות דקותיים, והאיש אומר : עומס רב עליי. אני צריך לדאוג להפריד בין קודש לחול, בין אור לחושך. צריך לשמור על הלוויתן האיום שלא יתפרץ מכבליו ויבלע את הבריאה.

   אז קולו מצטרד, מתוך חוסר נוחות. לטפל בכל זה... נסה להבין אותי. ונעלם, כמו נמוג.

   האומנם הזיתי, תוהה.  וכשניעור, זה הזמן הנכון לשוב.