שאלת מיליון הדולר

"האם אי פעם פנטזת על הבן שלך באופן שהוא יותר מאימהי?" נשמעה שאלתו המאיימת של המנחה. לרגע פשוט בהיתי בו פעורת עיניים, עיניי ריקות מהבעה. השאלה לא נרשמה במוחי, לא קלטתי מה הולך מסביבי. כל שיכולתי לחשוב עליו שהנה, הגעתי, עשיתי את זה, הגעתי לפסגה שאף אחד עדיין לא כבש. הגעתי לשאלת מיליון הדולר. החיוך המזויף שהודבק לפניי מתחילת המשחק נמחק מיידית ברגע שהשאלה נרשמה במוחי. הרגשתי עקצוצים מסיחי דעת בצווארי, כאילו גדוד נמלים קטנות עולה במעלה רגליי וידיי. פי הרגיש יבש לפתע, כאילו שהיתי שנים במדבר ללא כל נוזל קר להרוות את צמאוני. עיניו של המנחה הביטו בי בעוד ידיו התעסקו עם כרטיסי המשחק. הכרטיסים שאחד מהם הכיל את שאלת המיליון, את השאלה הארורה הזו. לא ידעתי מה לענות. זה היה כאילו כל המילים ברחו ממני. קצה הלשון ששילח באנשים כל כך הרבה מילים היה ריק לפתע. האם זה שווה את זה? האם מיליון דולר באמת שווים את העינוי הזה, את הנבירה לתוך עמקי נשמתי, הוצאת הסודות העמוקים ביותר, הסודות שאפילו לעצמי לא התגלו במלואם.
האם זה שווה את זה?
בהחלט כן. ללא שום ספק. הרי כסף זה מה שמסובב את העולם, ופה לא מדובר בפרוטות, בכלל לא.
מה אנשים מסוגלים לעשות בשבילכסף, חשבתי בעודי מנידה בראשי בהיסח דעת. מה אני מסוגלת לעשות בשביל כסף. עד כמה רחוק אפשר ללכת? עד כמה אפשר למתוח את הגבולות שלנו, לגלות את הסודות, להתלכלך בשקרים, בהונאות?
האם זה באמת,באמת ובתמים, שווה את כל זה?
ניערתי את הערפל ששרר במוחי, ממקדת את עיני על עיניו של המנחה. יכולתי להרגיש את המבטים של הקהל, של משפחתי אשר ישבה בצד. התחבטתי בשאלה שהופנתה אליי, נזכרת בתשובה שנתתי לפני כן. אחזתי בידיי בידיות הכיסא בחוזקה, נאחזת בהן כבתקוותי האחרונה, מסרבת לעזוב. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, כל העולם התערפל לעיסה אחת גדולה. השאלה שבה ותקפה את מוחי, מכריחה אותי להתמודד עם האמת שבתוכי, לנבור בין כל השקרים ולבחון את עצמי כאם וכאדם. העפתי מבט אחרון אל עבר בני, רואה את עיניו הגדולות מביטות בי באמונה ובפחד, בציפייה ובחשש.בראות הרגשות שחצו את עיניו כל שיכולתי לעשות היהלהתפלל לאדמה שתבלע אותי חיה ברגע זה. שחררתי את אחיזת המוות של ידי מן הכיסא בתבוסה. מלמלתי סליחה לעברוופתחתי את פי, שומעת את התשובה מהדהדת באולם הדומם.
"בשום פנים ואופן לא," עיניי נעצמו אינסטינקטיבית. הפחד זרם בתוכי כמכות חשמל שעקצצו בכל גופי, קוראות לי לפתוח את עיני, להתמודד עם המצב כמו גיבורה.
"והתשובה הזו היא..." המנחה קרא בקולו הסוחף, גורם לי לפתוח את עיני מיידית. כל העיניים באולם הופנו אל עבר המסך הגדול שעמד מאחוריי. כל העיניים כולל זוג אחד מיוחד ויקר לליבי. הבטתי במסך הענקי, מודעת לכך שבני היקר מביט לאותו המקום באותו הרגע. כאב עמום תקף אותי בחזה, מונע ממני לנשום בסדירות. תליתי את מבטי במסך השחור משחור, זה שמחזיק את התשובה שכה חששתי ממנה. זיעה קרה החלה להתנקז בכפות ידי, בעוד הבטתי במסך השחור, נערכת לתשובה שעמדה להופיע מול עיני. השניות נראו כדקות, הדקות כשעות והשעות כימים. הזמן עבר כה לאט בעוד קצב פעימות לבי מואץ. רעד אדיר חלף בגופי, רעד שבמהרה לווה ביבבות כאב במראה התשובה על המסך. המסך אשר קרא; אמת.
בכיתי וייבבתי כמו ילדה בת חמש, והמחשבה היחידה שהסתובבה במוחי הייתה;
באיזה מחיר? עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת? האם זה שווה את זה?
בהחלט לא, ללא שום צל של ספק.