בדרכי אל עיר הקיט זוּרבגן עצר אותי ברנש מסתורי, ששערו המתולתל בצבע נחושת.
אדוני, אמר, רואה אני שנדרש לך דבר מה באופן חיוני ביותר.
ידידי, אצה לי הדרך מפה ועד להודעה חדשה, אמרתי בסתמיות. ואיך שסיימתי לדבר, האיש קרא בשמחה: אני יודע מה מטריד אותך. שהולך אתה במעגלים, ואילו רק הייתה לך המפה של קיצורי הדרכים, היית לא רק חוסך זמן יקר, אלא גם מפסיק להיחבט בפינות החדות בהן נתקעת בטעות.
קפאתי על מקומי. אין זאת, כי האיש קרא את צפונות לבי בלי שאמרתי דבר המרמז על כך. הסתכלתי בו בתדהמה, והוא נעץ בי מבט חד וחוקר.
למה אתה מביט בי כך, מלמלתי חלושות.
אני חוזה את עתידך באישוניך, כאילו היו כדורי בדולח. כשתהייה בידך המפה, ימלאו חייך אושר, והקץ למצוקות. גורלך פרוש לפניי כמו ספר פתוח, אינך ראשון גם לא אחרון. שלוש מאות דוקאט, והמפה – שלך.
חזרתי לעצמי. דבריו מעניינים, אולם מפה ועד לסכום אותו בקש ארוכה הדרך. מפת הקסמים שלך, גם אם יש בה מן האמיתי, לא יכולה להיות שווה יותר מחמישה דוקאט, אמרתי.
אל תעליב אותי, אדון, התחיל אתי האיש במשא ומתן, לי זה עולה יותר.
עמדנו על המקח, עד שכבר היה פער קטן בין ההיצע והביקוש. אבל ברגע מסוים חשבתי את הסוחר לשרלטן ומתחזה, ופניתי ללכת.
שמע נא, אמר, הרי נואש אתה. במקומך הייתי מנסה כל דבר, הייתי מוציא את הדוקאט האחרון כדי למצוא גאולה, אפילו אם הסיכוי שואף לאפס.
כמובן, חשבתי, וזאת כדי שלממולחים כמוך יהיה מספיק דוקאטים לבנות קומה נוספת בוילה. אולם קטונתי כלעומת גאוני שיווק לדורותיהם, ומסרתי לסוחר ארבעים דוקאטים. הוא לקח אותי הצידה, אל תיבה המונחת על הקרקע, עטויה שמיכת צמר שחורה. כשפתח את התיבה, ראיתי שם חפצים שונים ומשונים, מברשות לניקוי שיניים, נזמים לאף אפריקאים, כדורים מסוגים וגדלים שונים, פנקסים דקים וצלחות חרס. המוכר תחב את ידו, הפך מראה המונחת בצדי התיבה, ושלף משם מעטפה ארוזה בניילון. לקחתי את המעטפה, בתודה מנומס, ואז שמתי לב שהאיש צולע בכבדות, אבל זורח מאושר. ככל הנראה, ארבעים הדוקאטים היו מעל ומעבר למה שציפה לקבל עבור סחורה זו.
וכשישאלו אותך איפה מצאת את מבוקשך, אמר לי, תגיד שאצל הג'ינג'י.
ואז הוא התחיל לרקד בצליעתו, ולזמר: ג'ינג'י בחור יפה, ג'ינג'י עוזר לאנשים...
הוא נראה שוטה בעיניי, והלכתי במיאוס קל. צעדתי לא מעט, והמעטפה קלת המשקל מכבידה עליי. השתדלתי להרגיע את עצמי בחשיבה רציונלית, בבחינת לא בוער, כשיהיו לי שתי דקות פנויות, אציץ בה, איווכח שמדובר בדבר איוולת, אשליך אותה לפח ואמשיך בחיי. אך הלב דפק והאיץ בי להזדרז ולגלות אם גורלי נשתנה זה עתה. לבסוף התמסרתי לדחף, התיישבתי על האדמה בצידי הכביש ובאצבעות רועדות מהתרגשות מיהרתי לקלף את הניילון. בדיוק בזה הרגע שמעתי חריקה נוראה ואחריה רעש מחריד אוזניים וכשהרמתי את עיניי ראיתי התנגשות חזיתית בין שתי מכוניות על הכביש המהיר. רצתי אל מקום התאונה, והופיעו עוד אנשים, והתחלנו לעזור לנפגעים. כל רגע היה יקר. הזעקנו אמבולנס, שהגיע מהר והנפגעים זכו לפינוי מיידי אל בית החולים. בדיעבד אני יודע, שלא היו אבידות בנפש, אבל שניים מהמעורבים בתאונה עברו ניתוחים שהצילו את חייהם. מזל שלא היה דיחוי בכל התהליך.
הרבה יותר מאוחר, כשישבתי באוטובוס לזורבגן, נזכרתי במפה. ולא הייתי בטוח: האם הספקתי לראות אותה או לא. ידעתי, שהיא נשארה מונחת בשולי הכביש. ולא היה לי עניין לחזור על עקבותיי כדי לחפש אחריה.
