"זה נגמר." קול לוחש קרא, נימה מסוכנת ברורה בקולו. היא רק עמדה שם, מעל גופתו מגואלת הדם וחסרת החיים. פניה הדומעות מקומטות בהבעה ריקנית. זה כאב. היא חשה כאילו לבה נדקר עם סכיני זכוכית מושחזים. היא הרגישה את החתיכות אט אט נופלות מלבה לרצפה הקרה ומגואלת הדם שמתחתיה.
בעל הקול עמד שם, מאחוריה, צופה בכל תנועה יחידה שלה. בידו היתה מוחזקת סכין. דם נטף מן הסכין, מכתים את רצפת השיש שהייתה פעם נקייה, אך עכשיו הייתה מטומאת בדם.
היא הביטה בפניו, ותהתה איך לכל הרוחות, היא נכנסה לבלגן הזה מלכתחילה. מי היה מאמין, אז, שהיא תעמוד פה, בבית הישן הזה, בוהה בחוסר אונים איך החיים אט אט מתרוקנים ממנו, כה לאט שזה כאב.
היא ידעה שהוא צודק. זה באמת נגמר. היא הביטה סביבה בחוסר ישע, מחפשת איזה שהוא נתיב בריחה. אבל לא היה כזה. היא הייתה לכודה כאן, לבדה, יחד עם גוויה מגואלת דם ואיש עם סכין. רוצח. רוצח אכזר, מרושע וחסר רחמים.
עיניה הופנו אל עבר רצפת העץ. היא בהתה באקדח שהיא מונח ליד יד הגוויה. האיש לא קלט את מבטה אל האקדח, ואם הוא כן, אז הוא לא הראה כל סימן לכך. היא עשתה צעד לכיוון האקדח, ואז מחשבה עלתה למוחה.
במעשה נואש של הישרדות, היא זייפה נפילה.
הוא רק נשאר נטוע שם, בוהה בה בעיניו. ניצוץ של שעשוע היה ברור בעיניו. במהירות, היא הושיטה ידה אל עבר האקדח. בתנועה אחת חטופה האקדח היה מוחזק בידה, מכוון אל עבר האזור הכללי של לבו. עיניה בהקו בסלידה ובוז טהורים.
חיוך מצא את דרכו אל עבר פניו.
היא הרגישה את ידיה מתהדקות על ההדק. מבט של נחישות זכה ניבט אליו מעיניה.
חיוכו רק התרחב.
היא הרגישה את עיניה נסגרות. היא התפללה לאלוהים פעם אחת אחרונה, ולחצה על ההדק.
היא ציפתה לרעש גדול, אבל שום רעש לא נשמע. בחשש, היא פקחה את עיניה.
חיוכו הגדול והמשועשע היה הדבר הראשון שהיא ראתה. מתברר שגם האחרון.
"יקירתי," הוא אמר בלחישה חלקלקה. "האם ברצינות חשבת שאני באמת אשאיר אקדח טעון, לבדו, בשבילך לקחת?" הוא שאל בשעשוע, נימת קולו קרה כקרח.
היא רק עמדה שם, מביטה בו דרך ריסיה הכהים. היא מצמצה פעמים אחדות, כאם מנסה לקבוע האם משהו מזה אמיתי. היא מצאה את עצמה באותו חדר מגואל מדם, מביטה באותן עיניים כהות וקרות.
היא ניסתה להגיע אל הדלת, אל נתיב הבריחה שלה. אך היה זה חסר טעם; הוא היה מהיר וחזק ממנה.
היא מצאה את עצמה מושלכת אל הרצפה, לכודה בין זרועותיו. היא ניסתה להיאבק, אבל כל ניסיונותיה היו לשווא. לבסוף היא החליטה לוותר.
היא עצמה את עיניה, מודעת לכך שרק כמה שניות אחדות וסכין מגואלת דם היה כל שהפריד בינה לבין המוות.
"פקחי את עיניך!" הוא ציווה עליה בקול מקפיא.
היא צייתה.
הדבר האחרון שהיא ראתה היו עיניו הכהות והקרות, נוצצות בהנאה מעוותת, לפני שהיא הרגישה את הלהב הקרה של הסכין ננעצת בלבה. היא הרגישה קור מקפיא מתפשט בכל גופה. ברקע, כאם ממרחק גדול, היא שמעה צחוק קר ומרושע.
הדופק שלה היה פעימות חלושות וקלושות, עד שהוא כמעט ולא נשמע. נשימותיה היו חלושות ומעורפלות, עד שהן לא היו כלל.
ואז, הגבול הדק והשברירי בין החיים והמוות הופר.
והיא שבקה חיים.
ואז הנפילה שבה לגן עדן, מתאחדת בשנית עם בוראה, מוגנת בצלו של אלוהים.
