הסיפור הזה כל-כך מוזר, שלרוב נוטים לקבל אותו כמשהו חריג ביותר. מצד שני, יש גם קבוצה – אמנם, מצומצמת מאוד – של הטוענים, שהיו עוד מקרים דומים, מוזרים לא פחות, ושונים רק במקצת.
זה התרחש במלחמת העולם השנייה. באחת הצוללות של הצי שירת בחור בשם אלגמונד. יש להעיר, שמלחי הצוללות הגרמניים היו גאים מאוד במלאכתם, שנחשבה מורכבת, מתישה ומסוכנת והשתדלו לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר. אַלְגֵמוֹנְד היה מלח טיפוסי כזה. ועל רקע החבורה המשובחת הזו הוא לא התבלט בשום צורה. בין הבחורים – כולם מוכשרים ומובחרים - הוא לא היה מבריק וחכם יותר, אלא כמוהם. היה מבצע את תפקידו בסטנדרטים הסופר גבוהים שהיו נהוגים בצי הצוללות אז, אבל לא יותר מכך ולא פחות. הוא לא היה יפה מהממוצע ולא היה מכוער מהממוצע, לא נמוך, גבוה, שמן או רזה. הוא לא דבר פחות ולא דבר יותר. הוא גם לא היה אחד שאומרים עליו: זה הכי ממוצע כאן. לא. גם זה לא. כמו שאמרנו עד עכשיו: הוא לא יצא דופן, לחלוטין.
אלא שאלגמונד היה יהודי. ואיזה פעם-פעמיים המלחים, לא בנוכחותו, הזכירו את הנושא, בדיון: האם אלגמונד יהודי למחצה או יהודי מלא. על-פי מה שנודע, נטו להניח שהוא יהודי ברמ"ח אבריו. בוודאי באבר המוצנע. אלא שלא דברו על כך יותר מפעמים ספורות ובאופן חרישי. וזה פשוט מדהים: הרי במצב כזה תמיד יש מישהו, שמתנדב לדווח הלאה. תמיד – אבל לא הפעם. כזה ממוצע היה אלגמונד. כלומר, אם הוא היה המלח המצטיין, או המלח הגרוע, היו כבר נמצאים מניעים אצל מאן דהו למסור את העניין לגסטפו. אדרבא: היה לו מזל, שלא היה מועמד לקבלת עיטור גבורה. שאז אין ספק, שחצי מהחברים לפחות היו מחליטים שיש לחשוף לעולם את סודו – ואז היה נגזר עליו מוות במקום העיטור.
שנים רבות אחר-כך, כשהתגורר בהמבורג וכבר עבד בשבילנו, שאלתי אותו עד כמה באמת היה נאמן למכונת המלחמה. נאמן מאוד, ענה בלא להניד עפעף. וכשהמשכתי להביט בו בתימהון, הסביר שהוא הפריד בין חובתו לקבוצה, כפי שהבין אותה, לבין שנאת המוות שחש כלפי הרוצחים של בני עמו. וזה לא שני הצדדים של אותו המטבע, הקשיתי עליו. כנראה, המוח עושה לנו תרגילים פסיכולוגיים משוכללים, כדי שנוכל לשרוד, אמר בכנות.
הוא היה איש מוסד טוב, וסמכתי עליו כמו על עצמי. הוא עזר לנו לאתר נאצים בכל רחבי דרום אמריקה, כאשר הפרשה המפורסמת ביותר היא כמובן לכידתו של אייכמן. אבל היו עוד עלילות, שלא את כולן הגיע הזמן לחשוף. אלגמונד התמחה בגיוס סוכנים בין קציני הוורמכט לשעבר.
פעם נוספת שלא התאפקתי ושאלתי אותו שאלה קשה היה כשהיינו בישראל בסכנה קיומית. שהאחרון בשדה התעופה לוד יכבה את האור, ככה היינו מתבדחים בחלחלה. האווירה אז גרמה לי לחשוב על מה שעבר עמנו במלחמת העולם השנייה. אמרתי: אלגמונד, נניח שאנחנו בארבעים ושש, היטלר השמיד אל כל יהדות העולם, פרט לשניים – אתה ואני.ואז המלחמה נגמרת, סדר חדש, יציבות, מסיבות עליזות כל ערב, זוגות מתחתנים, תינוקות נולדים, ואני בא אליך כיהודי ליהודי, ואומר: הם מחקו את עמנו מפני האדמה, בוא נרעיל את מקורות המים, וכך נהרוג את כל הגרמנים, מה אתה עונה לי אז ? שככה יירצחו מיליונים של אנשים תמימים, ילדים שלא חטאו ולא פשעו, וזה מעשה פסול ?
הפעם התשובה לא באה לו בקלות. הוא נגס ולעס את פיית המקטרת שלו, ולבסוף אמר: לאנושות אין זכות קיום בלי היהודים. אבל העולם חייב להמשיך להתקיים, גם אם לא יהיה יצור שיוכל להעריך את יופייה של שקיעת השמש. אולי אפשר להמציא נשק מתוחכם, הפוגע בכל אדם אבל לא מחריב שום דבר אחר.
לא הייתי צריך לשאול אותך, אלגמונד, אני מתנצל, אמרתי, קצת חרד מהנושא אותו העליתי.
במחשבה שנייה, אמר לי אלגמונד, השאלה שלך תהייה תיאורטית לעולמים. וגם אם יחשבו שגמרו על כולם, אבל ממש כיסו את הבור עם סיד על כולם, מתוך היעד ייצא יצור חציו קוף חציו זאב, עוטה טלית, ויגיד: יהודי אני.
מדי פעם אנחנו, שני פנסיונרים, נפגשים בהמבורג על כוס בירה. הפסקנו עם שיחות הגות, אנחנו מדברים על דברים פשוטים, כמו המשפחות שלנו והבונדסליגה. וכמובן, צוחקים המון על התקלות שהיו לנו בשרות.
