זכרונות החלו להציף את מוחה, משתלטים עליה ולוקחים אותה אל מקום אחר. היא ראתה בעיני רוחה הבזקי זכרונות מקוטעים:
ליל חורף אפרורי, קול הגשם בחוץ. היא הייתה שכובה במיטה, מכוסה בשמיכת הפוך החמימה שלה. אבא בא לספר לה סיפור. הסיפור נגמר, וקולו של אבא השתתק. נשיקה חמימה על המצח. חושך. שקט. דממה. הצללים של החשכה אורבים בכל פינה. דלת נטרקת. קול מנעול נסגר. צל של אדם מתקרב למיטתה. ידיים הנשלחות אל עבר כל עברי גופה, נוגעות במקומות אסורים. צרחה מבועתת. קולו המרגיע של אבא. ערמה של בגדים על הרצפה. נשיקת לילה טוב. צליל טריקת הדלת. תחושת הזוהמה והלכלוך. דמעות הנושרות מעיני אזמרגד ירוקות אל עבר המיטה המבולגנת. צלילים אורבים בכל פינה. חושך. דממה.
עיניה נפערו במהרה. שלולית של ירוק הביטה על המתרחש באימה. לפתע צרחה חרישית נשמעה בכל עברי הבר. ידיו של האיש עזבו את ירכיה במהירות, כאם המקום בער. היא רק נסוגה מהאיש בפחד, זכרונות ילדותה עדיין חרוטים במוחה. לאחר כמה שניות של התאוששות, כעס החל לבעבע בתוכה. היא ידעה שהיא לא תיתן למקרה לחזור על עצמו, היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תיתן לזה לחזור על עצמו. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה עוד פעם קורבן של יצריו החייתים של גבר בלתי מסופק. והיא ידעה שהיא תקיים הבטחה זו ויהי מה. פיה נפתח בכדי להתחיל לצעוק על האיש, להטיף לו על מעשיו ולאיים עליו שיתרחק ממנה. אך לפני שאמרה דבר, סגרה את פיה במהירות. עיניו של האיש הביעו חרטה עמוקה, צער, יגון ועוד משהו אשר עצר בעדה, פחד. לפני שהבינה מה התרחש, האיש דיבר.
"אני... אני מצטער, לא התכוונתי. אני לא כזה. לא עוד פעם." מפיו יצא גמגום מהיר ולא מובן. ראשו הוטח בעוצמה על דלפק הבר. יבבות ייסורים נשמעו מכיוונו.
" לא עשיתי את זה בכוונה. היה לילה, וג'יין לא הייתה בבית," הוא אמר במקוטע. " זה היה בגלל הריב שהיה לנו שהיא עזבה. ריב מטומטם, על הטיול למקסיקו." הוא הוסיף במלמול לא מובן והמשיך, " היה לי בדיוק יום גרוע בעבודה," אמר, "יותר נכון בעבודה שלא הייתה לי, פיטרו אותי." הוסיף במחשבה שנייה. " נכנסתי בדיוק להגיד לקלואי לילה טוב." הוא הרים את ראשו מן הבר והביט בה. " היא שכבה שם, מכוסה בשמיכה הפרחונית שלה. תמיד אהבתי את השמיכה הזאת."
בשלב זה הוא אחז בכוסית המשקה שלו וטלטל אותה בחזקה. " רק באתי לתת לה נשיקת לילה טוב, אני נשבע." הוא קירב את הכוסית קרוב יותר לפיו. " התקרבתי אליה, והיא חייכה אליי, היית מאמינה? היא חייכה!" הוא אמר בהלם מעורבב עם צער. " היא ביקשה ממני לקרוא לה סיפור, אבל אמרתי לה שלא, והתחלתי לצעוק עליה ולהגיד לה שאיך היא מעיזה לבקש ממני לקרוא לה סיפור אחרי כל היום שהיה לי. אמרתי לה שבמקום זה היא צריכה להיות אסירת תודה ולא לבקש עוד ועוד. צעקתי עליה ללא הפסקה. הפסקתי רק כאשר עיניה נצצו מדמעות שטרם ירדו." הוא הרים את המשקה אל פיו, בלע את כולו וטלטל את ראשו בחזקה. " עדיין כעסתי, אבל ממש כעסתי. כעס כזה לא חשתי מעולם." הבעה חמוצה הופיעה על פניו. " קרבתי אליה וחיבקתי אותה." קולו הפך למגומגם יותר ופחד התגנב לנימתו. " היא הייתה כל כך נעימה, וחמה, פשוט לא רציתי לעזוב" אמר, בעוד על פניו מתפרש חיוך עצוב ומלא חרטה. " ואז הרגשתי תשוקה, תשוקה אשר בערה בעצמותיי. תאווה חסרת גבולות. לא חשבתי. המוח שלי לא תפקד טוב באותו הרגע." ידו הוטחה בכח על הבר. " לא שזה מצדיק משהו, חס וחלילה." על פניו הופיעה הבעה מרירה והוא הניד בראשו כמה פעמים. " פתאום מצאתי את הבגדים זרוקים על הרצפה בערמה, אבל עדיין לא קלטתי מה קרה." עיניו נאטמו לפתע. " רק כאשר ראיתי את גופה הערום בין הסדינים המבולגנים, את עיניה הדומעות ואת הנוזל הלבן והסמיך שיצר כתם על הסדין, אז הבנתי." ראשו הושפל אל הרצפה בכניעה. " היא הסתכלה עליי בכזאת אכזבה, לא יכולתי לסבול זאת." לפתע הרים את ראשו במהירות. " יצאתי מהחדר במהירות. הרגשתי כל כך שפל ומזוהם, הרגשתי נורא. באותו היום עזבתי את הבית. לקחתי את המזוודה, את התליון שלה, התליון שאני נתתי לה ליום ההולדת, ועזבתי. אבל השארתי לה מכתב. לדבר איתה לא יכולתי, התביישתי." הודה במרירות וברחמים עצמיים. "אני עדיין מתבייש".
היא הסתכלה עליו. חמלה, רחמים, כעס, הבנה, חלחלה וסלידה ניבטו אליו מעיניה, אולי אף כולם מעורבבים לרגש אחד בלתי מובן.
" מאז לא ראיתי או שמעתי עליה. אני רוצה להגיד לה שאני מצטער ולדבר איתה, אבל אני לא יכול, וכנראה לעולם לא אוכל. אין כפרה לדברים כאלו, זהו החטא הנורא מכל!" את החלק האחרון של המשפט הוא צעק בקולניות.
כל העיניים בבר הופנו אל עבר האיש השיכור למחצה על הדלפק.
" אני מנסה להשתכר כל הזמן. לשכוח, לפחות רק לרגע. אבל זה תמיד רודף אותי. גם כשאני שיכור, אני צלול מספיק בכדי לזכור את זה, לחוות את זה מחדש, לדבר על זה."
עיניו הביעו כל כך הרבה רגשות; צער, כעס, חרטה, רחמים, אכזבה, ייסורים, ואולי אף כולם ביחד. " אני מצטער. מכל מה שיש לי, מכל הנשמה."
והיא ראתה בעיניו שהוא דובר אמת. היא ראתה שהוא באמת מצטער, שהוא היה עושה הכל בכדי להחזיר את הגלגל אחורנית. לפניה נגלה אדם נואש, אדם טוב שעשה טעות אחת מרה וגורלית. ואז, רק אז, שקעה עליה ההבנה.
היא הבינה שהחיים הם לא רק שחור ולבן. היא אף הבינה שאין רק גוון אחד של אפור. היא הבינה שתמיד יש את גווני הביניים. היא הבינה שתמיד יהיה אפור בהיר יותר ואפור כהה יותר. והיא הבינה שגם אם אדם עשה מעשה רע, מעשה נורא ולא יתואר, זה עדיין לא הופך אותו לבן אדם רע, הוא פשוט אדם שעשה טעות. כולנו עושים טעויות, זוהי ההגדרה של להיות אנושי.
היא הסתכלה על האיש בשנית. ההודאה של האיש התרוצצה במוחה שוב ושוב. לפניה לא נגלה איש עב כרס, מכוער ודוחה. לפניה נגלה איש טוב, אשר טעה. איש אשר חרטה טהורה ברורה בעיניו. ולפתע היא חשה דחף עז לנחמו.
"אני סולחת לך, ואני יודעת שגם היא סולחת לך. אני באמת יודעת." היא הסתכלה בעיניו של האיש, דמעה ברחה מעיניי הענבר שלו, אחריה עוד דמעה ועוד אחת, עד שהן יצרו שלולית קטנה על הדלפק. חיוך מרוצה, נקי מחרטות ומלא מחילה נפרש על פניה.
באותה השניה היא הרגישה שחרור אדיר. היא הרגישה כאילו אבן ירדה לה מהלב. היא חשה כאילו משא כבד הוסר מכתפייה. הרגשה שאי אפשר לתארה, הרגשה של הקלה. ההרגשה שאתה משיג משהו בכוחות עצמך, ההרגשה של ריח המטר הראשון, ההרגשה של הנשימה הראשונה של אוויר צח לאחר שנים של אוויר מזוהם, ההרגשה של יציאה לאור לאחר שהייה מרובה בחושך. ההרגשה של מחילה, של שחרור. ובאותו הרגע, בדיוק באותו הרגע, היא ידעה שהיא סלחה לו. לאחר כל השנים, לאחר כל הבכי, הדמעות, הצער. לאחר כל הכעס והייסורים. היא סוף כל סוף יכלה להגיד את ארבעת המילים שהיא נאבקה בהן כל השנים הללו:
" אני סולחת לך, אבא."
