כבר לא היו בטוחים. לא נתגלו הסימנים להם ציפו, אולי פנו ימינה בשביל הלא נכון. נמשיך, הציע יון. רוי היה מוטרד. נישאר כאן לישון, אמר, היום כמעט גמור ואנחנו סחוטים.
יון פרס את שק השינה, והשתחל לתוכו. בזה הרגע נרדם. רוי ישב על האדמה, בין שורשיו המשורגים של עץ אלון ותיק, אכל מהלחם והנקניק יבש, שנטלו בתרמיליהם, ולגם מים מבקבוק פלסטיק. הקשיב לרחש המפלים. שיירות נמלים עברו בין כפות רגליו. אצטרובלים נופלים התדפקו על הקרקע. עלי העצים שרקו בפגישת הרוח. נרדם.
יון התעורר ראשון, הרבה אחרי הזריחה, לקול שירת הצפרים. זמן מה המשיך לשכב, ואז התמתח וזחל מחוץ לשק. בקומו עבר על פני חברו, השרוע בתנוחה חופשית, בדרכו אל הנחל, אותו ראו אתמול במרחק כמאה צעדים משם. טבל בו, שטף את פניו, ושב למקומו. לפני שהתכוון לשבת נעמד מעל רוי ונתן בו מבט ממושך יתר על המידה. ובו ברגע חשב על ההיסטוריה הכל-כך שונה של שניהם, על חייו המפרכים והסוחטים, אך מלאי הגאווה, של רוי, מול קיומו העכברי קמעא שלו עצמו. וככל שהיה מהרהר יותר, התמלא בתחושות קשות כלפי שותפו. מה לי ולו, חשב, כמה מפתה לקחת אבן ולהוריד על ראשו, ובבת אחת יסתיימו תולדותיו של יקיר העם.
אל תכעס, אמר רוי, ועיניו עדיין עצומות. פיו חייך קלות, חיוך של קבלה ושל רצון טוב, ויון, למרות שהתאמץ, לא גילה בו ולו קורטוב של התנשאות.
מה שלום היפהפיה הנרדמת, שאל.
רוי פקח את עיניו, צוחק במלוא פיו. זה עתה סיימה את שנת היופי, אמר.
שומע ? לחש יון.
קוקייה...
נכון.
תרמיליהם עליהם, שבו בדרך בה הגיעו אתמול, עד שכעבור כשעה יון עצר והסתכל על רוי. שניהם הבחינו בו בזמן בכתמי אדמה מתבלטים בקושי בין עשבים ונפולת עלים מצהיבה. הסימון הכחול-אדום-לבן של מסלול טיילים דהה על סלע מלוכלך מבוץ. כאן, בשביל הלא מטופח, הלא מתוחזק הזה, היו צריכים לבוא אתמול. לאחר שהתעלומה באה על פתרונה, תקעו כף, מרוצים מאוד ועלו על הדרך הנכונה. על-פי התכנון, שבא זה עתה על תיקונו, יומיים נוספים נכונו לכם להגיע אל אגם הפלדה, ואז לפנות חזרה.
מזג האוויר היה יפה ונעים להליכה, מוצף שמש אך לא חם מדי. ואמנם הנתיב עלה, אך בשיפוע לא גדול. לא נקרו מהמורות רבות, כך שמבחינת השניים זה לא היה מורכב יותר מטיילת עירונית, שדרה מרכזית בתפאורת יער מחטיים. רוי הלך מקדימה, ויון כעשרה צעדים אחריו. הם לא מיהרו, ובמקום להאיץ את הקצב כדי להזדרז להגיע לנקודת הציון הבאה – מדרון הר יהלון – פעם זה, פעם אחר הרשה לעצמו לעצור, להביט סביבו דקה או שניים, ואז להמשיך. כשרוי היה עושה כך, יון היה משיג אותו וממתין עד שיחליט לזוז. ואם יון רצה לעמוד רגע, היה זורק לשותפו "חכה" ורוי עשה כפי שנתבקש. אפשר היה להבין בנקל את רצונם להתבשם מהנוף ההררי השולט מעל עצי האשוח, העדין כגלויה ובו בזמן אדיר ומרומם נפש. ובכל עצירה כזו שניהם הרגישו באופן דומה – כאילו הם מתמזגים באופן מלא בפלאי היקום, והעצמי שלהם פוגש את מהותו האימננטית.
ככה עבר עליהם רובו של היום. באופן פתאומי, השמיים התקדרו, והשניים רק בקושי הספיקו לבחור מקום מוסתר יחסית על-ידי העצים, לתקוע את היתדות ולמתוח עליהם את יריעת הברזנט, כשהחל גשם עז. רוי ויון נשכבו על הבטן מתחת ליריעה, בתוך המרווח הצר, כמעט כתף נוגעת בכתף וניצלו את הזמן למנוחה, כל אחד מהרהר בדברים משלו. עם הזמן הגשם נחלש, אך לא הפסיק סופית. פריצת הגשם ליום היפה, ועוד יותר – רידודו, העציבו את יון.
היי, רוי – פנה לשותפו – אז מה הסיפור שלך עם העיטור ?.. לא, אל תספר, אני יודע, הסתערת לבד על מכונת ירייה, ובזמן הזה חייליך כבשו את מעוז האויב.
רוי צחק צחוק משוחרר.
לא, לא זה – מיהר יון – האויב בא אל חייליך עם רימון ושלף נצרה, ואתה חטפת את הרימון מידו וזרקת הצידה... נכון, נכון שצדקתי ?
רוי צחק עוד, ואז אמר.
בערך. איבדנו הרבה חבר'ה מהפלוגה, כולל שני מפקדי מחלקה. עוטרתי כי הצלחנו להתארגן עם מה שיש, הסתתרנו בצורה מסודרת, וברגע המתאים פתחנו באש על האויב, באופן מפתיע מבחינתו.
זהו, זה כל הסיפור ? על זה בימינו נותנים עיטור ?
על זה.
שתקו זמן מה ויון דבר שוב.
היית מפקד הפלוגה ?
כן, אמר רוי, פיקדתי על הפלוגה.
כמה חיילים התאבדו אצלך ?
מה ? הביט בו מבועת
נו, אתה מכיר את הסיפור, חייל במצוקה, כולם יודעים את זה ואיש לא נוקף אצבע, ואחרי שהוא מתאבד, אומרים – הוא בא עם בעיות מהבית, לא ידענו, לא היה מה לעשות...
אף אחד לא התאבד אצלי, ענה רוי. כנראה, היה לי מזל.
וכמה בנים יחידים נהרגו אצלך ?
למה אתה מתכוון, יון ?
נו, הרי כדי לא לכרות משפחה מהעם, וכל הבלה-בלה-בלה, בנים יחידים לא נשלחים לגזרות מסוכנות, כמוהם גם בנים ממשפחות שכולות, אבל זה רק בשרות הסדיר, ואילו מיד בתום הסדיר, במילואים, הנושא של כריתת משפחות לא תופס, ושולחים בנים יחידים ובנים ממשפחות שכולות לכל מקום, ורק אם אתה בן יחיד למשפחה שכולה, אתה פטור.
יון השתתק, והסיט את מבטו הצידה. בינתיים הגשם פסק. רוי יצא מתחת ליריעה, ונעמד. השמיים היו כחולים ונקיים, כמו בציור של ילד בן שמונה. האוויר היה חדור ברטיבות, כמו טל על גבעול של פרח בבקרים.
רוי הסתובב אל יון ואמר:
ועכשיו... אני אנגן לך !
מתוך התרמיל הוא הוציא חליל כסוף ועלה על הגבהה באדמה, כמו על במה. אחז בחליל והצמיד אותו לשפתיו, פניו בפרופיל כלפי יון, וראשו קצת מורם כלפי מעלה .אל היער נשלחו תווים מופלאים שהשתלבו באופן שלא ייאמן בצלילי הטבע, עד שאי-אפשר לדעת עוד אם רחש מפלים וקריאת ציפורי שיר טבעיים לגמרי, או מתמזגים עם הנגינה.
יון נרגע, וגם התרגש, מהיופי המסחרר, מנגינתו המופלאה של האיש, וסתם מהעובדה שהנה הוא, יון, בדרך אל אגם הפלדה, ומסוגל לחוות רגשות נקיים, שלא ידע שעדיין קיימים בו. ולא היה רחוק מלהזיל דמעה.
אל מרגלות הר יהלון הגיעו בשעות הערביים, ונשארו שם ללילה. למחרת, קמו מוקדם ליום תובעני של עלייה בהר תלול. נזהרו מאוד לא להחליק, חששו לנקוע או אפילו לשבור רגל. לפעמים, במקומות קשים במיוחד, הניחו תרמילים בצד, וטפסו זה אחר זה, נאחזים באדמה בארבע גפיים, כאשר הידיים משתתפות במאמץ. אחרי זה אספו את התרמילים והמשיכו. הטרק לא נחשב מסוכן מאוד, גם לא מבוקש במיוחד. רוי בחר בו לאחר שעבר על ספרים ועלוני תיירות, שם תוארו בהרחבה שני סוגי מסלולים: פשוטים ועממיים מחד; או מסוכנים לנועזים, עבורם הדגש הוא לא על יופיו של הטבע, אלא על ההתמודדות איתו. אבל כיוון שלמד את הנושא ביסודיות, והתחכם לקרוא בין השורות, התמקד בטרק אל אגם הפלדה, שלא היה נפוץ, אבל כל מי שכתב עליו מניסיונו האישי, עשה זאת בזהירות, תוך התפעלות עצורה, כמו היה יוצא מדי חובתו להיות אמיתי ולספר את האמת, אבל במשורה, כדי לא לחשוף אתרים מופלאים לעדרי קהל משועמם. וכשחיפש שותף, הופיע יון, שבחר בטרק משיקולים דומים. רוי שמח, אבל יון הראה תחילה סימנים של הסתייגות מהשותף הפוטנציאלי, אלא שלבסוף השתכנע שהם יכולים ללכת יחד. וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
לאחר כמה שעות העלייה הסתיימה, והשניים יצאו מהיער לרחבת דשא פרוע. העצים שריככו באופן ענוג את הנוף, נסוגו, וההרים, אלפי מטרים מעליהם, לבנים בזכות הקרחונים המעטרים את פסגותיהם, נראו כאילו הם קרובים עד כדי הושטת יד. וכשהמשיכו ללכת, ההרגשה המוזרה, שההרים סוקרים את פניהם תוך חדירה לפרטיות, לא הביכה ולא הטרידה, אלא גרמה להם להרהר – כל אחד בסגנונו – שההרים כאן מאז ומתמיד, הם מגנים על האדם, הם אוהבים אותו וסולחים לו, כי מפה האדם יצא, כאן נולד. ואז נגלה שלט הכוונה, ועליו כתוב: "אגם הפלדה – 2 דקות".
בשקע בין ההרים המתין להם מקווה קטן, עגול, בערך בגודל מגרש כדורסל. מימיו העומדים, כמו קפואים, הבריקו אליהם בצינה מלכותית. זו הייתה נקודת הסיום. לא מיהרו להתיישב, עמדו מעל.
היי, יון, אמר רוי לאחר מספר דקות, לפי התכנון שלך, כמה ימים יש לנו בדרך חזרה ?
אם נתחיל היום, אז מחר, מחרתיים, ויום אחרי זה חזרנו לעולם.
כשאני חושב על זה, אמר רוי, אין סיבה למהר.
לא.
הם התיישבו על קו המים בדממה, סביבם אין איש, וההרים סוגרים עליהם מכל עבר.
