כשפקחתי עיניי, התקרה הייתה לא מוכרת לי. שכבתי ללא ניע, מביט אל התקרה הגבוהה, רחבת-הידיים, הסדוקה. היא נראתה לי ישנה ומתוחזקת בקושי רב. הקשבתי לעצמי, והערכתי שאני בסדר. אבל המצב היה לא ברור. ניסיתי להיזכר בדבר האחרון שעשיתי, וזה היה מאוד קרוב, זמזם בראשי כמו זבוב עיקש, אך בלתי מזוהה. זכרתי, לעומת זאת, שפעם למדתי בבית-ספר, וגם הייתי משחק ברחוב, והלכתי למסיבות. אלא שבברור זה היה מאוד מזמן, ומן הסתם חסר חשיבות מיידית.
עצמתי עיניי, ונמנמתי. לאחר זמן מה פקחתי אותן שוב. דרך החלון שממול, הפתוח למחצה, חדר הבוקר. סקרתי את החדר, בו ניצבו שמונה מיטות: אחת – שלי, שש ריקות, ועל המיטה בפינה הנגדית ישב בחור בחולצה בצבע ירוק כהה, ועליה כתובת סתמית מסוג כלשהו. כשחש שאני מעיין בו, סובב אליי את פניו ואמר:
בוקר טוב. איך אתה מרגיש ?
תודה. סביר.
אתה נראה עכשיו הרבה יותר טוב.
שתקתי.
דברת מתוך שנה, אמר הבחור.
מה ?
דברת רוסית, אמר. אני יודע מעט מאוד רוסית.
איך דברתי ? מתוך חשש... חולמנות... עצבים ?
נראה לי, שזה היה שגרתי, כאילו אתה מספר משהו לא חשוב, נגיד, שאתה הולך להתגלח...
ואחרי זה הבחור אמר:
שמי כרם יעקב. החלפתי את השם מיעקב קקיאשוילי.
נעים מאוד, אמרתי.
במאמץ קמתי מהמיטה ונגשתי לחלון. הרגליים שלי היו חלשות והראש הסתחרר קלות. הבטתי החוצה, לחצר ובה כמה מכוניות, אחת מהן נשטפת בזרנוק מים ע"י איש צעיר בגופייה. יותר הרחק, ראיתי גדר תיל, ובה שער עם בוטקה לידו. מעבר לגדר עבר כביש, שמדי פעם חלפה בו משאית או מכונית נוסעים.
יעקב, אמרתי, נעים פה.
בוא נצא להתאוורר, לשתות משהו.
אני בפיג'מה.
זה לא חשוב, אמר.
יצאנו מהחדר וכשעברנו במסדרון, ראיתי אנשים בחלוקים לבנים, בפיג'מות וגם בבגדים רגילים, כמו יעקב. הסקתי שאני נמצא בבית-חולים או מרפאה כלשהיא, והאנשים בחלוקים, מן הסתם, הם אנשי הסגל. יצאנו לוורנדה שעליה מספר שולחנות עגולים וכסאות מפלסטיק, וברגע זה הייתה ריקה מאדם. ישבנו ליד אחד השולחנות. דרך הדלת הציצה נערת חמד מהסגל, ושאלה אם נרצה לשתות מים או תה, כאשר כאן האפשרויות הן תה עם נענה, לימון או חלב.
למה לא, אלך על נענה – אמרתי לנערה, ואחרי זה הסתובבתי ליעקב, ואמרתי: חד משמעית מוצא חן בעיניי להיות פה.
הסתכלתי על חרק מעופף – שפירית או משהו דומה – שמיהר לחמוק אל עבר תעלת מים מוקפת עשבייה. הרהרתי, שאני לא יודע ממתי אני פה, אבל לא ממש התחשק לי לתחקר את כרם יעקב בעניין זה. הרשיתי לעצמי להרפות, לנוח, מזמין אל דמיוני אסוציאציות לא קשורות, בעדיפות לחזיונות מרחפים של משחק כדור נוצה ורחצה בים. ובינתיים גם הגישו לשנינו תה, לגמתי ברוגע, כשעלי הנענע העדינים מלטפים את חכי.
היום בערב אני עוזב, אמר יעקב.
זהו ? לאן אתה הולך ?
אל ארבעה קירות ביתי. נראה לי, שגם אותך ישלחו מפה, אם לא מחר, אז מחרתיים לכל המאוחר.
אין דרך להישאר פה יותר ?
אי-אפשר. את מי שחולה מאוד, מעבירים למרכז רפואי מתמחה. אתה, אם יורשה לי לשער, רק עברת אולי אירוע, ואני לא מחטט, אבל אתה חוזר לקו הבריאות. נדמה לי, שמחר תהייה כמעט מאה אחוז, ואז יימאס עליך כאן ותרצה לחזור לעולם.
ואתה, יעקב, עליך נמאס ?
אצלי זה שונה, אמר.
יעקב, אמרתי בשקט. מה קורה בעולם ? אני לא זוכר כלום.
אדם לאדם זאב, ענה לי כרם יעקב.
יעקב, אמרתי, איך אפשר לחזור לשם ?
אין ברירה, ענה.וככה ישבנו עוד כמה דקות, זה מול זה.
יעקב עזב בערב. גם אני, כי הרופאה שבדקה אותי, הניעה כפות ידיה לכיוונים שונים, אמרה לי תסתכל ימינה, תסתכל שמאלה, למטה, למעלה, כמה אצבעות אתה רואה, ובסוף סיכמה, שאני כבר בסדר ומשוחרר.
לאן אלך, דוקטור ? שאלתי.
הביאו לי תיק עם בגדים, וזיהיתי שהם באמת שלי. הדברים התחילו לחזור אליי, ואז ידעתי מה קרה, ויותר חשוב, הבנתי לאן אני יכול ללכת. אבל נפרדתי מהמקום הזה ומכרם יעקב, בעצב.
