~
צהוב, המקום צהוב.
- מה צהוב?
צהוב, הכל פה צבוע בצהוב.
- צהוב זה לא רע בכלל - זה חלק, זה נמרח, זה ג'אז בהיר.
צהוב זה גם קנאה.
- אולי יש לו קנאת סופרים.
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה.
~
חדרו אכן היה צהוב. הקירות היו צהובים, העץ שהכיל או נשא את רוב כליו היה צהוב ולפעמים גם חום.
המנורה הייתה צהובה, האור היה צהוב, הוילון היה צהוב שרודף אחרי חום.
למעשה - היה זה צבעה הצהוב של המנורה שצבעה את פרטי החדר בצהוב.
אפילו החתולה השחורה-אפרפרה הייתה צהובה תחת מנורה זו.
לא הייתה זו נפשו הצהובה אשר הצהיבה את הדירה מאור נשמתו.
מה פשר הצבע צהוב, אם יש לו פשר?
לא ניתן להגדיר צבע לאדם באופן ייחודני -
האדם חייב להבחין בו ולהמציא או למצוא לו צליל שילווה אותו (אם הוא רוצה לשתף את הבחנתו עם האחר). צליל כמו הגיית המילה כחול, או בלו. אולי אפילו מערכת של צלילים כמו שיר. "כחול בערך", "כחול בהיר".
אם מתעלמים לרגע ממערכת ההסמלה ומן הזיכרון האישי והקולקטיבי - הצבע בהחלט משרה תחושה שייחודית לגוונו. על בסיסה של הנחה זו עומדים יוצרים רבים וטובים שיצירותיהם צובעות את התרבות.
בין אם זה צלם כסטררו או צייר כקנדינסקי ובין אם זה בדרן כג'וקר או כליצן פשוט.
האיש שייצבע להלן בהחלט מתעלם מן המכבסות המחלישות את הצבע ומורידות את מצב החיים ומצב החוויה למצב דהוי ומעומעם.
איש זה חי בצבעים.
הוא לא נותן להם פירוש כמו שהוא נותן להם מקום למשמעות חיה בחייו.
הצבעים הם הרבה יותר מתוחמי צורה עבורו.
בילדותו הוא איבד את הצבעים שהלכו לשוט ולטייל להם ברחבי העולם הגדול.
הוא איבד אותם במקום את תמימותו ודרך כך הוא השתקף.
בתמימותו המשיך לאחוז כמו שילדים אחרים אוחזים עדיין בשיני החלב שלהם.
כשהתבגר ויצא אל העולם הקטן הוא ראה רק את הלבן והשחור.
כשנפשו סיימה את תהליך ההתבגרות הוא החל לראות אפור.
בשנים האפורות שלו הוא נחשף לצבעים עזים ביותר בעולם הגדול אך בהם בחר לראות כמוזרות חד פעמית, כהזייה.
כשחייו התנודדו ברוחו בין מציאות להזייה בדיונית שכזו הוא החל לשקול את אפשרות קיומם של צבעים.
התגלות הצבעים הייתה לסנה הבוער,
היא קיבלה מצידו התייחסות רוחנית ודתית.
הצבעים היו לשכינה ששכנה בו ובעולם הגדול.
אמונה לא נדרשה בו שכן הוא חזה בסנה שבוער ואיננו נאכל.
הוא הכיר בקיומם של הצבעים כמו שהוא ראה בהם ואותם.
הצבעים לא עברו בידו מסכת הסמלה לוגית או טפלה.
הם נשארו נקיים, פשוטים וחסרי אופי אוניברסלי.
הם נזרו איתם את נזר השתיקה.
ועל כן לא יכל להסביר איש זה על הצבעים לאף אחד,
הוא יכל רק לצייר אותם באורח מופשט על הבד או הנייר.
האירוניה שממנה חווה בעקבות יחסו זה עם ואל הצבעים התבטאה בעיקר בהשתקפותו כשקוף וכנטול צבעים בעיניים הבלתי מזוינות של החברה.
ההתמודדות העיקרית שלו בחיי החברה הייתה לאפשר לצבעים להתקיים בתוכו גם כאשר הם לא נראים מבחוץ.
מכיוון שאדם זה בחר בטבעי, הוא העדיף שלא לעסוק במלאכת הצביעה המלאכותית.
הוא לא צרב על גופו את צבעי נפשו ולא צבע את נפשו בצבעי רוחו - על כן הבריות ראו בו כאדם יציב בהתנהגותו ושליו.
בגדיו היו חלקים, בעלי צבע פשוט ואחיד וריקים מתוכן הצהרתי.
הוא לא ענד אבזרים משום סוג שהוא למעט אלו הנחוצים לביגוד המינימלי.
שערו וזקנו גדלו באופן טבעי ולא קיבלו מצידו התעצבות בת אמירה.
גם את דיבורו לא הטעים באופן מיוחד שכן לא רצה ליצור רושם שלדבריו יש משמעות אובייקטיבית.
הצבעים שהקרין הסתתרו במבטו התמים.
בקרב אנשיו הקרובים שמח להציג את צבעיו שכן לאלו היה את הזמן ואת הרצון להביט בעמקי נפשו הסובייקטיבית.
בעיני הכלל העדיף להראות כשקוף גם מטעמי זהירות - הוא הכיר בעדינות נפשו והגן עליה מכל משמר.
כך מתהלך לו אדם שלא שקוף שהוא צבעוני.
