שלום ולהתראות
לשתי המילים יכולים להיות פירושים כל כך שונים
אך הפירוש של צירופם שלום ולא להתראות
הוא היחיד שבאמת משנה הכל לעולמים.
הכל יכול להשתנות לטובה
כמו בזמן שנתפתרת מאיזה בעיה
או לרעה
כשנאבדת אהבה.
יש אנשים שלא רוצים ששינויים כלשהם יקרו להם
יש אנשים שרוצים שחייהם תמיד יהיו אותו הדבר
אך לאנשים האלה קוראים הרופאים חולים
אך האם הם באמת כאלה?
האם לא כל האחד בעצם מעדיף להשאר במצב אחד שטוב לו בו?
למשל מה זה בעצם נישואין?
זה דרך להבטיח שהבן זוג ישאר לידך,
שדבר ביחסים שלכם לא ישתנה
כן בעיקרון בעולם זה לא קורה
אבל זאת הייתה המטרה התחילית.
בעצם אמירת המילים האלה זה בחירה בדרך אחת על פני אחרת
בדרך שבחרת אחרי שהמילים האלה אתה ממשיך ללא העזרה של מה שאמרת לו את המילים האלה
אבל איך אתה יודע אם לא תצתרך אותו
איך אתה יודע שמה שלא אמרת לו את זה לא זקוק לך?
ירדן פקחה לאט לאט את עיניה.
אור היום החדש שטף את חדרה.
'אין לי כוח ליום הזה' חשבה בזמן שהרימה את עצמה ממיטתה הזוגית.
פעם ראשונה בחמש שנים האחרונות היא ישנה לבד במיטה הזאת.
ירדן הייתה עורכת דין מוצלחת בת 26 היא עבדה במשרד עורכי הדין הכי מפורסם בארץ.
היה לה גוף יפה,שיער שחור חלק ועיניים ירוקות חודרות.
חייה יכולים היו להראות מושלמים מבחוץ,אבל מבפנים הייתה סופת טורנדו.
ירדן התקרבה לארון.
היא לבשה את חליפת העסקים האפורה.
אותה חליפה שהיא לבשה כשהיא פיגשה בפעם הראשונה בתומר.
~פלשבאק~
בחור כבן 23 בעל שער חום קצוץ ועיניים חומות גדולות עבר ליד ירדן ושרק.
ירדן הייתה בדרכה למבחני קבלה למשרד עורכי הדין הגדול בארץ.
היא הסמיקה והסתובבה להתבונן בו יותר מקרוב.
מבטו הפנט אותה,היא לא יכלה לעשות אפילו צעד אחד נוסף.
הכל נעלם,העבודה,המשפחה היא פשוט נשאבה לתוך הבחור.
הוא ניגש עליה תפס במותניה ונשק על שפתיה.
סחרחורת קלה תפסה בה והיא כמעט התמוטתה בזרעותיו,אך הוא החזיק בה.
פעם ראשונה בחייה היא הרגישה מוגנת.
הוא הכניס לתיקה את כרטיס הביקור שלו.
"תומר" אמר בקול שנחרט בזכרונה לעולמי עד.
~סיום פלאשבק~
אם הייתם שואלים את ירדן לפני יומיים מה היא הייתה משנה בחייה היא הייתה עונה בלי לחשוב פעמיים "כלום".
אבל היום היא הייתה עונה לכם "את אתמול".
~פלאשבק~
"תומר,מאמי, חזרתי" קראה ירדן ברחבי הדירה הגדולה.
היא הלכה לכיוון חדרם מצפה לראות אותו שוכב במיטה ישן כמו תינוק מגודל,מחבק את הכרית כרגיל.
היא נכנסה בשקט לחדר.
הכל היה חשוך.
היא התקרבה לאט לאט למיטה.
והתכופפה לכיוון המקום בו אמור היה להיות תומר.
היא עמדה לנשק בלחי את אהובה, אך במקום זה היא נישקה שמיכה.
היא ניגשה במהירות לדלת והדליקה את האור.
'איפה הוא,אולי משהו קרה לו' חשבה ירדן והתחילה להלחץ.
היא חיפשה את הפלאפון שלה בתיק.
מרוב הלחץ לקח לה 5 דק' למצוא אותו למרות שהוא היה במקום הרגיל.
היא חייגה במהירות לתומר.
ניתוק.
היא חייגה שוב.
ניתוק חוזר.
היא ניסתה פעם שלישית הפעם הפלאפון היה מכובה.
'משהו פה לא נורמלי' חשבה והתחילה לחפש רמזים.
היא ניגשה לארון, הוא היה ריק.
היא ניגשה למטבח היו בו שני צלחות שבורות, ומה שנראה כמו מה שאמור להיות פעם ארוחה רומנטית.
'שיט לא אני לא מאמינה, הוא אמר, הוא הכין, לא אני כזאת מטומטמת' חשבה ירדן.
היא רצה לחדר שוב.
היא מצאה מכתב על השידה.
'נשבר לי להיות במקום השני אם לא השלישי,
שלום ולא להתראות'
ה'לא' היה קצת מרוח כנראה מהדמעה שירדה לתומר.
שני המשפטים האלו חדרו כסכינים לליבה של ירדן.
הם הפסיקו את מעבר הדם למוח.
כל מה שהיא יכלה לעשות זה רק לבכות.
היא נפלה על הרצפה.
היא ידעה שזה הסוף, מריבות רבות היו בינה לבין תומר על הנושא הזה במשך השנים, ופה בשתי המפשטים הכל כך גורליים האלו היה הסוף.
היא בכתה שעות בלי הפסקה.
לבסוף היא אגרה קצת כוחות.
היא שתתה קצת מים ונשכבה במיטה.
היא בהתה בתקרה במשך כשעתיים.
הזמן זחל לאט יותר מצב.
אך לבסוף התשישות גברה עליה,והיא עצמה את עיניה.
~סיום פלאשבק~
היא ניגשה למחשבה.
היא הדפיסה מסמך אחד.
היא הכניסה אותו למעטפה.
ויצאה מדירתה.
היא התקדמה לעבר המשרד בצעדים נמרצים.
היא נכנסה למשרד של הבוס שלה.
הוא היה באמצע ישיבה.
היא שמה מולו את המעטפה.
ויצאה מהמשרד.
היא נכנסה למשרדה, היא הוציאה ארגז ישן שעמד שם עוד מאז שהיא העבירה את דבריה למשרד החדש.
לפני חודש היא קיבלה העלאה, עכשיו היה לה משרד גדול עם נוף, ותור ארוך של לקוחות.
היא ארזה את דבריה מחדש בארגז ויצאה בלי לאמר מילה.
הבוס שלה ניגש אליה.
"שלום ולא להתראות? מזה אמור להביע" שאל את ירדן.
"זה אומר שאני מתפטרת" אמרה ונכנסה למונית.
"לתחנת הרכבת" אמרה לנהג המונית.
היא ניגשה לקופה וקנתה כרטיס בכיוון אחד לעיר הולדתה.
"שלום ולא להתראות" צעקה כאשר הרכבת התחילה לנסוע.
הפעם היא נפרדה מחייה כפי שהיא מכירה אותם, היא נפרדה מעברה.
ואמרה שלום לדף החדש, לעתיד הזוהר.
