בן שמונים ושש שנה אברם ועדיין לא זכה לבן משרי.
*** *** ***
"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים" -
עברו עוד שלוש עשרה שנה. אברהם כבר בן תשעים ותשע שנה. בשנה הבאה יחגגו אי"ה את יום הולדתו המאה. ושוב נגלה אליו ה' ומברך אותו.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד". שוב ברכה לצאצאים רבים.
נפל אברם על פניו, אולי רצה לומר משהו על הבטחות.
אבל ה' המשיך לדבר איתו:
"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ". ושוב נותן ה' את ברכת הארץ לזרעו של אברם: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים."
"אולי", חשב אברהם לעצמו, "אולי הכוונה לישמעאל. הן כבר גדל והוא נער חסון בן שלוש עשרה שנה".
אבל הא-להים ממשיך ואומר: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ". משרה ייוולד לך בן.
אברהם נופל על פניו וצוחק. האם היה קשה לאברהם להאמין למשמע אוזניו? ואולי משמחה צחק. צחוק של חדווה לשמע הבשורה המחודשת? אמר אברהם בליבו: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?"
אמר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ."
הלוואי שישמעאל יחיה ויהיה ממשיכי. זרעו יירש את הארץ.
השיב ה' לאברהם: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.
וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת."
מה רב ההבדל בין ההבטחה הזאת לבין ההבטחות הקודמות, חושב אברהם. כל ההבטחות הקודמות היו כלליות. ה' הבטיח לי בן. אבל לא אמר מתי ייוולד הבן הזה. והנה עתה, כשאבדה כל תקווה ללדת בדרך הטבע, דווקא עכשיו ההבטחה קרובה. בשנה הבאה תלד לי שרה בן.
ואני שואל: למה לא רץ אברהם לספר לשרה על הבשורה? ואולי כך עשה והתורה לא ספרה לנו? אולי חשש שלא תאמין שרה שנס כזה יכול להתרחש? אולי לא רצה לרגש יותר מדי את לִבָּה הזקן של אשתו האהובה?
*** *** ***
ה' מצווה על אברהם למול את כל הזכרים בביתו. מכאן ואילך ימולו ביום השמיני את כל מי שייוולד במשפחת צאצאי אברהם. "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם".
נזדרז אברהם לקיים את המצווה. עוד באותו היום מל אברהם את עצמו ואת כל הזכרים בביתו. "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ א-לקים".
"וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.
גם את כל עבדיו מל אברהם. גם את העבדים שנולדו בביתו, גם את העבדים שקנה בכספו: "וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ."
*** *** ***
קַיִץ בּוֹעֵר בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. שעת צהרים. השמש יוקדת. האוויר באוהל לוֹהֵט, החול הרותח צוֹרֵב את הרגלים. חַם! יוֹשֵׁב אברהם בְּפֶתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, מנגב את הזיעה מעל מצחו, מצפה למשב רוח קליל. אברהם מנסה להתגבר על כאביו מברית המילה.
והנה נראה אליו ה'. שמח אברהם על הביקור שמחה רבה.
כאשר אני חולה ובאים חברים לבקר אותי אני מאד שמח. הכאבים שלי פוחתים. אני מרגיש כאילו חבריי שבאו לביקור חולים לוקחים ממני חלק מן המחלה. אולי כך הרגיש גם אברהם?
הרים אברהם את מבטו, נָשָׂא אֶת עֵינָיו וְרָאָה וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים מתקדמים אל עבר האוהל.
אורחים! חשב אברהם. הרבה זמן לא באו אורחים אל אוהלי. אלך להזמין אותם.
אני סקרן לדעת האם היו האנשים צעירים, נראים כמו תרמילאים, ואולי סוחרים מבוגרים, או רועי צאן מן המדבר. ואולי זקנים ששמלותיהם בלות, גבם כפוף והם נושאים את שקיהם על שכמם?
מה לעשות, שואל אברהם את עצמו. מצד אחד הביקור החשוב ביותר. מלך מלכי המלכים נראה אליי. ומצד שני: הכנסת אורחים!
פונה אברהם אל ה' ואומר: "ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ". בבקשה ממך חכה לי עד שאכניס את האורחים. אנא המתן לי.
אברהם אינו מצפה לתשובה וכבר הוא רץ מִפֶּתַח הָאֹהֶל לקראת האנשים שראה.
"בואו אורחים יקרים, היכנסו לחצרי. קחו בבקשה מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ". בודאי רעבים אתם. הן מדרך רחוקה באתם. אזדרז להכין לכם סעודה. אחרי שתאכלו תוכלו להמשיך בדרככם.
אני שם לב שאברהם אמר: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" ולא אמר: אכין לכם סעודה גדולה", כפי שבאמת עשה. אברהם אומר מעט ועושה הרבה. אני חושב שכדאי לי ללמוד ממנו.
שמחו האנשים על ההזמנה וענו לו: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". מיהר אַבְרָהָם אל האוהל שבו ישבה שָׂרָה ואמר לה: אורחים באו בצל קורתנו. ודאי רעבים האורחים. מַהֲרִי! לוּשִׁי הרבה קֶמַח מנופה היטב, ואפי ממנו את המאפה העגול שאנו כה אוהבים לאכול. - אולי אפתה שרה לאורחים פיתות עגולות, כמו אלה שאימא קונה לי לפעמים, ושאני כה אוהב לאכול? -
אַבְרָהָם עצמו רָץ אֶל הַבָּקָר לקח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר. מהר, הכן לאורחים מטעמים כאשר אהבתי. וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
הביא אברהם לאורחיו את הסעודה. איכלו, איכלו, מפציר אברהם באורחיו. אם חסר משהו אמרו לי. אני כאן לשרותכם. "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ. וַיֹּאכֵלוּ."
אברהם חושב כי לפניו שלושה עוברי אורח. הוא מתייחס אליהם כאל בני אדם. הוא מכבד את אורחיו. מאכיל אותם. אבל מי באמת האנשים? שליחי הא-להים? מלאכי שמים?
שאלו האורחים את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"? היכן שרה? מדוע אין בעלת הבית נמצאת אתנו? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל. צנועה היא. היא מאזינה לנו מעבר ליריעת האוהל. אבל כאן היא, איתנו.
בישר האורח לאברהם: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ".
נזכר אברהם בהבטחת ה': "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק ... וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת". הבין אברהם: שליחי שמים לפניי, נביאים? מלאכים?
אבל שרה, אינה רואה את האורחים אלא שומעת מפתח האוהל: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו". אולי לא ידעה שרה על דבר הבטחת ה' לאברהם. צחקה שָׂרָה ואמרה לעצמה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". אני כבר זקנה. איני יכולה עוד ללדת. וגם אברם כבר זקן. אין עוד סיכוי שיהיה לי בן.
אמר מלאך ה' אֶל אַבְרָהָם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.
אני מבין מדוע שינה מלאך ה' את דברי שרה. שרה חשבה: וַאדֹנִי זָקֵן, אבל ה' לא רצה לסכסך בין שרה לאברהם. לכן אמר לאברהם ששרה אמרה: "וַאֲנִי זָקַנְתִּי".
אמר אברהם לשרה. מדוע צחקת לשמע הבשורה? האם קצרה יד ה' מלמלא את הבטחותיו? האם יש דבר שה' אינו יכול לעשות? התפלאה שרה. איך ידע אברהם שצחקתי? הרי רק בקרבי, במחשבתי, צחקתי. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: 'לֹא צָחַקְתִּי'! כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: 'לֹא! כִּי צָחָקְתּ'.
האם היה המשך לשיחה? מה היה המשך השיחה? התורה אינה מספרת לנו.
*** *** ***
סוף סוף קוימה ההבטחה! עשה ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
דווקא כאשר אברהם ושרה היו זקנים, באים בימים, כאשר נראה היה שאין עוד תקווה פָּקַד ה' אֶת שָׂרָה. בדיוק כמו שהובטח. שרה הרתה וילדה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ א-לקים.
בן מאה שנה היה אברהם כאשר נולד בנו יצחק. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ א-לקים.
עברו ימים. אולי שנתיים, אולי שלוש שנים. גדל יצחק. כבר נגמל. כבר אינו יונק. כבר אוכל כמו הגדולים.
"וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק".
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
בקריאה ראשונה נשמע לי הדבר כמעשה קשה ואכזרי. בגלל משחק בין ילדים מגרשים ילד ואמו מן הבית? מנתקים אב מבנו ובן מאביו?
אבל מתגובתה הקשה של שרה, ומבקשתה לגרש את האמה ואת בנה, אני מבין שהמילה 'מְצַחֵק' אין פירושה כמו 'מְשַׂחֵק'. לא לב אבן לה לשרה. לא בגלל משחק תדרוש שרה את הרחקתו של הנער מן הבית. בלא ספק היה בו בצחוק זה משהו חמור יותר.
אם אבין את פירושה של המילה 'מְצַחֵק' אוכל להבין מדוע רצתה שרה לגרש את הגר ואת בנה, בנו של אברהם.
אני מנסה להבין בעצמי. אולי צחוק זה כמוהו כלעג. אין התורה מפרשת לנו את טיבו של לעג זה. אולי חשב ישמעאל, כי בתור בנו הגדול של אברהם הוא רשאי להתנשאות על אחיו הקטן וללעוג לו, לראותו ככפוף לו והוא רשאי להתעלל בו?
לשרה היה מקום לדאגה, שמא יבוא היום ובן האמה הגר ידחה את יצחק בנה, בן הגבירה, מירושתו החוקית. שמא לאחר פטירת שני ההורים תשלוט בבית אברהם השפעתם של הגר וישמעאל, הבן הבכור. משום כך אמרה: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת ואת הבן שהוכיח עצמו כבן אמה. כִּי לא יִירַשׁ - אל לו לבן האמה לרשת יחד עם בני, אל להם לחיות ביחד ולנחול בארץ אחת.
אולי חששה שרה שאם יצחק יהיה תמיד בחברותא עם ישמעאל אולי ילמד ממעשיו הרעים, על כן רצתה לגרשו מביתה?
אני שם לב שהתורה אינה קוראת לישמעאל בשמו. בפסוק כתוב: 'אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית' ולא נאמר 'את ישמעאל' מְצַחֵק, וגם שרה לא אמרה גרש את ישמעאל אלא אמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ'.
מדוע רצתה שרה לגרש גם את הגר? מה חטאה הגר במעשי בנה? אולי חשבה שרה כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו. לא רצתה שרה להפריד בין הנער לאמו.
"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" -
מאד הצטער אברהם לשמוע שבנו עושה מעשים מגונים. אבל לא רצה להיפרד מעל בנו, כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה, בנו בכורו, והיה אוהב אותו, והיה מרחם עליו כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים. אב אינו נוטש את בנו העושה מעשים רעים.
אברהם התנהג עם בנו בדרך טובה, גידל אותו וחינך אותו ולמדהו דרך ה'. אפילו אנשים אחרים, זרים, היה אברהם מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן את בנו.
"אולי", חשב אברהם בליבו, "אולי ייטיב ישמעאל את דרכיו אם יהיה עם יצחק תמיד. אולי ישפיע יצחק על ישמעאל שייטיב דרכיו על ידי שילמד מתום דרכיו של יצחק. אולי אצליח להחזירו למוטב".
רע היה בעיני אברהם לגרש את ישמעאל בנו מביתו.
ואילו שרה בחכמתה ידעה והבינה שישמעאל בוודאי לא יקבל תוכחה, שהרי לץ הוא ולועג לכל דבר. אין סיכוי להחזיר לץ למוטב.
אמר ה' לאברהם: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".
האם אין הציווי הזה מוכיח, כי אמנם צדקה שרה אמנו?
הבטיח ה' לאברהם: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא". ילדיו של ישמעאל יהיו רבים. הם יהיו לעם.
התורה מתארת את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של חוסר ברירה. מעשה המוצדק על ידי ה', ובכל זאת יש ויש מקום בליבי רחמנות על אלה, אשר המעשה פגע בהם לרעה. הרבה רחמים יש בליבי על ישמעאל הנאלץ לעזוב את בית אביו. האם מתנגדת התורה לכך?
בלילה ההוא נדדה שנתו של אברהם. מחר ייפרד מבנו. מחר ירחיק מביתו את בנו אשר אהב. קשה הפרידה. קשה האבדן. וישמעאל? מה עשה ישמעאל באותו לילה?
בבקר השכם קם אברהם. הזדרז לקיים את מצוות ה' הקשה.
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד, וַיְשַׁלְּחֶהָ".
ואני תמה. אברהם העשיר, עתיר הנכסים - 'וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב' - מדוע הסתפק בלחם וחמת מים ולא נתן בידם גמלים נושאי כל טוב וצידה רבה לדרך? האם כך נוהג אב אוהב? איך גרש בנו, איך שִׁלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו?
ואני חושב ועונה: אולי נתן להם אברהם כל טוב אבל התורה לא ספרה לנו. התורה הרי אינה מספרת לנו הכול.
ואולי לא נתן אברהם להגר גמל וצידה לדרך ארוכה מפני שלא רצה שתרחיק נדוד. הוא חשש שמא תנסה הגר, השפחה המצרית, לשוב לבית אביה, למצרים, ובכך יאבד לו סופית הקשר עם בנו.
אברהם הכיר את פזיזותה של הגר. הוא זכר כי לפני שנים, בעת הריונה, כשברחה משרי הלכה אל המדבר, אל דרך שׁוּר המובילה למצרים, וסיכנה את עוברה.
נתן אברהם להגר לחם ומים שיספיקו לה עד באר שבע. כי בגרר היה אברהם.
הגר אינה מבינה את הרמז של אברהם. הגר אינה מבינה שאברם רוצה לשמור על קשר עם בנו, שהוא משלח אותה ואותו על פי דברי שרה וצו הא-ל. למרות שהייתה מודעת לסכנות הדרך שמה הגר את פעמיה למצרים.
"וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". הולכת הגר, לחם וחמת מים על שכמה, וישמעאל בנה פוסע לצידה.
התורה מדגישה שההליכה אל המדבר הייתה יוזמתה של הגר: "וַתֵּלֶךְ".
לפיכך כלו המים מן החמת. אילו הלכה בדרך ישרה היה מספיק לה חמת המים שנתן לה אברהם עד המלון.
בכיסופיה לשוב אל בית אביה מסכנת הגר המצרית לא רק את עצמה אלא גם את ישמעאל בנה. היא מביאה אותו עד לסכנת חיים.
"וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת " –
תעתה הגר במדבר. כלו המים מן החמת. לא נותרה אף טיפה. החום קודח.
"מים! "מים"! מבקש הנער. "אפסו המים", משיבה לו אמו. "תש כוחי, איני יכול עוד להמשיך בדרך. איני יכול עוד לצעוד", אמר בנה.
ראתה הגר שבנה חלה מחסרון המים, ראתה שבנה התייבש מחום המדבר, נשאה את בנה ולקחה אותו בחיקה. המשיכה הגר לצעוד ובנה על זרועותיה, לחפש את עין המים במדבר, אבל לא מצאה.
כוחותיה הולכים וכלים. כבד הנער. החום מתיש. הזיעה ניגרת. הגרון יבש מחוסר מים. כיצד נוהגת האֵם הגר כאשר באשמתה נשארו היא ובנה במדבר ללא מים?
"וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".
אני שם לב שהתורה משתמשת כאן במילה קשה: "וַתַּשְׁלֵךְ". להשליך פירושו לזרוק, להטיל בכוח, לזנוח, לנטוש. התורה אינה אומרת וַתָּשֶׂם אֶת הַיֶּלֶד ואף אינה משתמשת במילה רכה אחרת, אלא בוחרת במילה הקשה: "וַתַּשְׁלֵךְ".
הגר אינה בוחרת שיח מיוחד בעל צל או נוח. היא משליכה את הילד, את בנה ישמעאל, באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". ואחת הייתה לה, היכן ייפול. ושמא ייפול בין קוצים שיסרטו את בשרו. לא שמה לב כי במעשיה היא עלולה להוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך.
ואני ממשיך וקורא: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ".
הגר יושבת מרחוק בחוסר מעש. היא יושבת מנגד. אינה מנסה למצוא מים, למרות שהיא מכירה את המדבר ויודעת שאם יש שיחים בסביבה סימן שיש בסביבה מקור מים. הגר כבר הייתה כאן בעבר. כאשר ברחה מפני שרי גברתה. כאן פגשה את המלאך על עין המים במדבר. הגר אינה פועלת להצלת בנה. היא אינה מחפשת את העין. היא יושבת מנגד ובוכה. מרחמת על עצמה: "אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד".
הגר אפילו אינה מתפללת, אלא יושבת ובוכה: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ".
הגר המצרית לא ניסתה להקל ולו במעט על ייסורי מותו של בנה. היא לא ישבה לידו, לא ניגבה את זיעתו, לא נשפה עליו לצננו מעט, לא השתתפה בצער סבלו ולא עודדה אותו בדברים רכים.
על עצמה היא חסה. אינה רוצה לראות במות בנה: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד".
הנוטש ילד באפס מעשה, מפני שאין בכוחו לראות בייסוריו, אינו פועל מתוך רחמים. זוהי אנוכיות אכזרית. אפילו חיה אינה נוהגת כך. חיה יושבת ליד גורה העומד למות, מלקקת אותו, מנסה להקל ככל יכולתה את סבלו.
גם בספרים אשר לעמים אחרים כתוב לאמר: כי חמל חמלו על ילד מושלך גם זקן, גם איש צבא, גם רועה וגם זאבה.
וַיִּשְׁמַע א-לקים אֶת קוֹל הַנַּעַר. בכייה של הגר אינו מגיע אל הא-לקים.
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ א-לקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע א-לקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". ה' שמע "את קול הַנַּעַר" ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד.
"וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם", לא נס נעשה לה ובאה באר, הבאר הייתה שם והגר לא ראתה אותה. היא עמדה מנגד ולא פעלה להצלתה ולהצלת בנה.
גם כאשר נמצאים המים אין הגר דואגת תחילה לבנה: "וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר".
חֵמֶת הוא נאד, שק עשוי מעור ששימש לנשיאה או לאחזקה של נוזלים. הוא אינו כלי לשאיבת מים. במקום לרוץ ולהשקות את בנה הנוטה למות, לקחת מים בכפות ידיה ולהשקותו, או לשאת אותו אל המעין ולהשקותו, ממלאת הגר תחילה את החמת ורק אחר כך משקה את בנה. הגר חששה שלא יהיו לה מים להמשך הדרך ולפיכך מלאה תחילה את החמת.
למרות שהתורה מתארת את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של חוסר ברירה, למרות שה' אמר לאברם "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", בראותי את התנהגותה של הגר, אין אני יכול שלא להימלא רחמים על ישמעאל ועל גורלו.
אני מנסה להבין איך ישמעאל לא נטר לאביו על גירושו. אני שם לב כי למרות התנהגותה של הגר ולמרות הדרך המצרית שהיא כיוונה את בנה, דווקא חינוכו של אברהם הצליח. כאשר נפטר אברהם בשיבה טובה בא ישמעאל ממקומו לחלוק לו את הכבוד האחרון: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טובָה זָקֵן וְשָבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אתו יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְדֵה עֶפְרן בֶּן צחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָרָה אִשְׁתּו". ישמעאל מכיר את מקומו כבן השפחה ונותן את הכבוד ליצחק, ולפיכך כתוב בתורה יצחק וישמעאל ולא לפי סדר לידתם: ישמעאל ויצחק. בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה....
גם סופה של הפרשה מעיד על אופיה הגר: "וַתִּקַּח לו אִמּו אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", מהמקום שממנו באה, מן המקום שבו גדלה. שנאמר 'וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וגו'. זה מה שאומרים האנשים: זרוק מקל לאוויר ועל עיקרו הוא עומד, למקום שממנו זרקו אותו לשם הוא חוזר.
על ישמעאל מסופר מאוחר יותר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל".
*** *** ***
– וידעת.
