ימי הקסם והחלום
-1-
המוח המתעתע הזה נושא את חוט המחשבה המזערי שנותר עדיין במוחי, אל סיפורו של אבי עליו השלום.
אל אותם ימים של "קוממיות האומה", מצחיק מה? וזאת דקה דקתיים לפני שאני מאבד את הכרתי, פתאום עולות בי מחשבות על עולם אחר, שבו למוסר, למסירות, לייעוד, הייתה הערכה, היה כבוד, תכונות שנרכשו מילדות בכל בית-אב, מערש התרבות של ישראל החדשה. המילה הייתה מובנת, הייתה לה מקבילה בהצהרת העצמאות, לא נדחתה על הסף, כבימים אלו שאידיאל נשמע מושג פתטי, אשר רק תימהונים מוזרים מאמינים בו , בערכו של הדגל הלאומי, ותוכן אמירתו, ובשמירת המוסר מעל הכל.
הקרבה עצמית למען אידיאל, וניקיון כפיים, מה שנקרא "צדיקים גמורים", בפי הציניקנים.
אלא שזו היתה תקופת הנפילים.
מרותקים היינו לאותו סיפור שאבי מספר היה, בהתכנס המשפחה בסופי שבוע על כר הדשא בביתנו בשכונת קטמון.
השכונה שאבי השתתף בכיבושה מידי הערבים, במבצע "יבוסי" שגדוד מוריה [שאבי הסתפח אליו] כבש, כי גורל יבוס - היא ירושלים - מונח היה על הכף, היה זה בתקופה בה הבריטים החלו את פינוי חייליהם מפלסטינה, כך הושלם הרצף היהודי בדרום העיר.
היה מספר על היום בו פגע בו כדורו של צלף ערבי במעלה דרך בורמה, וחש את התחושות כמו היה זה היום, בעוד אבי מדבר הצטיירה תמונה חיה מאד לנגד עינינו.
" הולך אני וכושל [מספר אבי] לאורך הדרך, כדי להגדיל את המרחק ביני לבין אותו צלף שלא יפגעו בי כדורים נוספים מרובהו, וכוחי הולך ותש, כשלפתע יוצאת מן הסמטה דמות מטושטשת בחשכה.
לא יכולתי להצביע בדיוק על מוזרות כלשהי שלוותה את דמותה.
רצה היא לעברי, תומכת בשתי ידיה את מרפקי מצד אחד, ובידה השנייה עוטפת את גבי אל עבר בית השחי השמאלי, ממלמלת כל הזמן אל תוך אזני "תחזיק מעמד אתה שומע, תחזיק מעמד" מושכת גוררת אותי לאורך הדרך, ורגלי משוועות לקרוס אל הקרקע, חורצות שבילים בדרך החולית.
ושוב אומרת היא "תיכף נגיע, החזק מעמד." פתאום אור גדול נגה על פני. פיתחה של דלת גדולה ירוקה שואב אותנו אל תוכה.
"שב כאן" אומרת הדמות, ומניחה כיסא לפני.
נושא אני את עיני לכיוון הקול המדבר ורואה בחורה גבוהה רזה ודקיקה [כיצד עלה בידה לסחוב אותי לאורכה של הדרך הזו? שואל אני את עצמי] כמעט שחופה היא, עיניים גדולות לה, שאישוניהן גדולים היו בשל האור בתוך החדר.
היה לה אף בובתי כזה, ופה פעור מעט, בעל שפה עליונה משוכה קלות כלפי מעלה, מלאה ובשרנית כמו בובה מפונקת ,
בהחלט פה של ילדה מפונקת, מלא ועסיסי.
עשוי ומעוצב לנשיקות חשבתי לעצמי .
לחשוב על מתאר גופה לחלקיו, במצבי שלי , היה מפתיע מאד.
אם יכול אני להתרכז בכל הפרטים הללו, מעיד על כך שמצב פציעתי איננו מן החמורים. ובכל זאת הרגשתי איך אני נמוג לאט אל תוך האופל, אל תוך השחור של העילפון.
דקה לפני שאיבדתי את הכרתי, שומע אני עדיין את קולה כמו ממרחק. "תיכף אסדר לך מקום לשכב עליו".
השמיכה שהונחה על פני חנקה אותי, אין לי אוויר, אאאאוויר, נלחמתי בשתי ידי להסיר לקרוע אותה בכוח מעלי, מטלטל את גופי, ובטוח שאני צועק בכל כוחי, "די די לכו מכאן, די הניחו לי, אאאאמממאאא".
פקחתי את עיני לאט, דוק עמום כיסה את הכל סביב, כאילו הסתכלתי מעבר לכילה שקופה, שהאפילה את העולם.
הנערה התכופפה לעברי ובנימה מרגיעה ושאלה
"רצית לאמר משהו?"
הבנתי שלא הוצאתי הגה מפי, רק מלמול - מעין המהום בלתי ברור יצא מבין שפתי, סתום לחלוטין , ומכאן השאלה.
שאלתי אותה "היכן אני" "מה קרה".
הנערה פתחה את הפה המתוק הנפלא הזה ואמרה " שמי נאווה, אתה יכול לקרא לי נוני כולם קוראים לי כך" .
"אתה יכול להתרומם מעט, בטוח שיש לך כוח? זה יעזור, אוכל להניח מתחת לראשך כרית נוספת, בסדר?"
הנהנתי בראשי בצייתנות, ורציתי לאמר "כל שתבקשי" רק אל תלכי מעימי.
נוני התיישבה לידי, מחליקה את הסדין על המיטה, מרחיקה את קשר החבישה של פצע הירי שהיה בצידו הימני של החזה, מתחת לצלע התחתונה, הוא שתת דם עדיין, וכאב כשאול.
הקשר היה עבה וגס והכאיב גם הוא, וכל שרציתי היה לעצום עיניים ולא לחוש דבר.
נוני פתחה פיה להסביר לאט את אשר אירע.
"כל הכיתה שלך, הגיעה עם האספקה במשאיות הישנות האלה, המשאיות המשוריינות, אשר חסמתם בהם כל פתח, וחלון, הגעתם לירושלים אל תדאג, הכל הגיע למטה הראשי של החטיבה. האנשים כאן בעיר כל כך אסירי תודה לכם שלקחתם סיכון כזה, לדאוג להביא מזון ומים לנצורים, מעשה ראוי בהחלט לכל הדעות.
הדרך שפילסתם, "דרך בורמה", עדיין אינה נוחה דיה, לנסיעה עם משא כבד, ובכל זאת הצלחתם. ועכשיו, מכיוון שפרצה המלחמה בגלוי, הצלפים הערבים אורבים בכל פינה.
"מיד יגיע הרופא שלנו, היחיד בכל האזור הזה של ירושלים, לטפל בך, לפני שהחברים מהפלוגה יבואו לאסוף אותך". ובשל העייפות הרבה שחשה, התיישבה בקצה המיטה ששכבתי עליה, מלטפת את ידי השמאלית בחיבה רבה.
"איך קוראים לך"? שאלה.
"שמי רפי אמרתי, אני סגן מפקד כיתה בפלמ"ח, בחטיבת הראל. אנחנו מנסים להתארגן לשמור את הדרך לירושלים פתוחה, לא ניתן לאף אחד למנוע זאת מאיתנו - ולו במחיר דם האנשים".
לטיפותיה הפכו להיות חמות כל כך, הרגשתי שליבה נפתח אלי, ועיניה היו רכות וחולמניות, תלתלי ראשה השחורים כפחם היו מפוזרים על כתפיה כמו נחשים חיים, זוהרים באור המנורה התלויה מן התקרה. מנורה מאולתרת שחוטי חשמל קשורים מבצבצים מתחת לכיסוי הפלסטיק האמור להיות מחובר ומהודק לתקרה.
לפתע נשמעו צעדים בחוץ, וקולות לחישה של שני אנשים המדברים בניהם, נוני רצה אל הדלת, נעמדת קרובה אליה, מטה אוזן להקשיב. הדפיקה על הדלת לא בוששה לבוא.
"מי שם" לחשה נוני,זה בסדר, ענה קול של אחד האנשים, קול עבה תקיף, זה יואל"
היא פתחה את הדלת מרכינה ראשה נועצת עיניה ברצפה, ראיתי איך עולה לפתע סומק בלחייה, כמו כאילו פתאום פרץ להט אש אל החדר, להט בלתי נשלט.
יואל מפקד הגזרה, נכנס עם איש מבוגר, כפוף מעט, אשר בשערו זרקה שיבה, הסתבר שזהו הרופא שאמור לטפל בי.
-2-
בחודש מאי 1948 נפרצה דרך בורמה מפאת הכורח, הערבים חלשו על הכביש המוביל מבאב אל וואד [שער הגיא] בואכה הר הקסטל. והם ירו על כל כלי הרכב שנסעו על הכביש ללא הבחנה והפילו חללים רבים מבין אנשי שיירות המזון והנשק שעלו לבירה.
הדרך התבקשה, בשל הצורך הגובר והולך באספקה חדשה של מזון ואמצעי לחימה לאזור.
אנחנו היינו מודעים להחלטות שנלקחו במטה, היה צורך חיוני למצוא תחליף לדרך הרשמית לירושלים.
חלקים רבים ברובע היהודי בירושלים נחלשו מאד בהגנה על השטח, והתעורר חשש גדול שירושלים תיפול בידי הלגיון הירדני.
הדרך העוקפת הייתה צורך השעה.
שלושה לוחמים מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל - אריה טפר, יאיר מונדלק, ושלמה בן שלום, ירדו מקיבוץ קריית ענבים אל שפלת מסאריס [שואש] ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה, וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים הערביים שבדרך [כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון בית מחסיר ודיר מוחסיין, אשר כבר נכבשו במבצע נחשון, כחודש לפני כן]. דבר שהקל על המצב.
באותו לילה נמצאה הדרך, ונפתחה האפשרות לעבור מקריית ענבים ועד חולדה, אז החלה עבודת הסלילה במהירות האפשרית, כל כוח העבודה של האנשים הופנה לשם.
זוהי דרך בורמה [ששימשה למעשה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה בקורבנות רבים].
רפי איבד שוב את הכרתו, איבוד הדם מאזור הפציעה גבר, הרופא החל להרכיב לזרועו עירוי. ידיו פעלו בזריזות, בעדינות של אדם המיומן במקצועו, ומתורגל בתנאי שדה.
הוא הסיר את החבישה שהיתה ספוגה כולה בדם, ניקה וחיטא היטב את הפצע לפני שהחל להכין את האזור לצורך שליפת הכדור מהחזה, כאשר היה הכל מוכן, הזריק את חומר ההרדמה לזרועו של רפי, ושלף את הכדור במיומנות, ללא הקזת דם מיותרת.
לאחר מכן חבש את הפצע ונתן הוראות לא להזיז את החולה ממקומו.
נוני נכנסה אל החדר, מקבלת את הוראותיו האחרונות של הרופא, את ההנחיות לטיפול לכשיתעורר החולה מן ההרדמה. הרופא עזב במהירות את המקום, מחיש דרכו לטיפול בחולים אחרים.
יואל נראה חסר מנוחה, הוא לא ידע למעשה מה עליו לעשות, כיוון שבתחילה חשב שיוכל להעביר את רפי לאחר הניתוח למטה החטיבה, ניראה עכשיו שהוא מבטל את זמנו כאן לריק, הוראות הרופא היו חד-משמעיות.
הוא קם ממקומו ניגש אל הדלת ואמר, "א....איך קוראים לך?" נוני ענתה "שמי נאווה, אך קוראים לי בקיצור נוני" יואל ניער את ראשו בחוסר סבלנות ואמר "נאווה האם אפשר לסמוך עלייך שתטפלי כהלכה בידידנו הפצוע?"
נוני שוב הסמיקה עד צוואר, אך הפעם מתחושת רוגז על נימת הפקפוק הזו בדבריו.
"וודאי ענתה, איזו שאלה"
היא קמה בנחישות ממקומה, ניגשת אל הדלת ופותחת אותה ברמיזה מופגנת שרוצה היא שהאיש יעזוב את המקום.
לאחר לכתו , החלה לסדר את החדר מפנה את התחבושות ספוגות הדם, שטפה את הרצפה, וישרה את מצעי המיטה ככל שיכלה כל עוד רפי שכב רדום בתוכה.
רווחו שמועות על יואל, שהיה בין מפקדי האוניה "אקסודוס" או "יציאת אירופה תש"ז"
שמה של אונית מעפילים שיצאה מדרום צרפת ב-11 ביולי 1947 כשעל סיפונה 4.515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל.בין הנוסעים היו 1.282 נשים, 1.561 גברים, ו- 1.017 נערים ו-655 ילדים. בחופי הארץ נתפשה האוניה והוחזרה למחנות העקורים בגרמניה.
מפקד האוניה היה אייק אהרונוביץ [ארן] שהיה בן 23 שנים, ומפקד המבצע של "יציאת אירופה" היה יוסי הראל איש ההגנה. בסופו של דבר, לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו כל נוסעי האוניה ארצה. ב- 7 בספטמבר 1948 .
נוני שאלה את עצמה לא פעם, מדוע היא מוקסמת מן האיש כל כך, האם בשל הילת הגבורה שעטתה את שמו? או שאופיו הנחוש, ואישיותו החזקה הם שעשו עליה רושם מופלא.
מעט קשה להעלות על הדעת ,קשר הדוק בין איש הגנה מובהק, לבינה - שהיא פעילת אצ"ל בכל רמ"ח אבריה.
למחרת בבוקר השכימה קום, נכנסת על בהונות רגליה אל החדר, בודקת אם רפי התעורר.
הוא ישן עדיין באותה תנוחה שבה ראתהו אמש.
בעומדה מול הכיריים, כאשר חלטה את הקפה, חשה לפתע שמישהו עומד מאחוריה, הפנתה מבטה לאחור.
רפי עמד שם על רגליו מתנודד מסוחרר, נתמך במשקוף דלת, ומבטו המזוגג מנסה לעמוד על טיבו של המקום בו הוא נמצא.
נוני רצה אליו אומרת "מה אתה עושה? חזור למיטה, אתה עדיין חלש מדי, אסור לך להתהלך, בוא אעזור לך"
"אני חייב לחזור למטה החטיבה, זקוקים לי שם, אני בסדר. מי את בבקשה?" תוך כדי דיבור תמכה בו מהלכים לאט לכיוון המיטה.
נוני שמה לב שהחבישה על הפצע החלה שוב לדמם. חושבת לעצמה, איזה ילדים מגודלים הגברים האלה, תמיד מתנהגים כך כאשר הם חולים.
הדי היריות מרחוק החלו שוב נשמעים, הרעש היום יומי שהורגלו בו תושבי ירושלים באותה העת.
נוני פתחה את מכשיר הרדיו בשקט כדי לשמוע את חדשות היום.
קולה הצלול של ראומה אלדר בקע מן המכשיר בעברית נפלאה, [עם ביטוי רך של הע' וה-ח'] בליווי רעשים ברקע מוסר:
אנשי תנועת האצ"ל ערכו לפנות בוקר פשיטה על הכפר דיר-יאסין."התקפה זו אושרה על-ידי מפקד ההגנה בירושלים". [כשהבינו בפיקוד כי גם ללא אישורם תבוצע הפעולה]. "בפעולה זו נהרגו רבים מאנשי הכוח התוקף, ובמהלכה נפגעו נשים וילדים ובתים פוצצו על יושביהם".
נוני סגרה בחתף את מקלט הרדיו, בתקווה שרפי לא שמע, וליבה התרונן בקרבה.
"הפעולה הצליחה"
לבטח יקראו לי עכשיו לבחון את שדה הפעולה הבא, חושבת בליבה - ומי הם האנשים שנפגעו? היא לא היתה שקטה,לכל הצלחה התלוותה הרגשת אבל על חברים שנפגעו, ליבה בכה בקרבה, כל פעם מחדש. המלחמה על הארץ הזאת עולה לנו בטובי אנשינו.
נוני ידעה שחייבת היא להיות חזקה, החברים באצ"ל נושאים אליה עיניים כמפקדת בדרגה שלה, חייבת היא להוות דוגמה ראויה. מה עוד שרוב האנשים זהותם חסויה. והמפגשים נערכו במסתרים.
ביום א' הוצאה ההודעה הנ"ל
יום א'-א' דחוה"מ פסח25/4/48 ט' 0.9.30 ט"ז בניסן, תש"ח
ה ו ד ע ה
מפקד הארגון הצבאי הלאומי בירושלים מוסר:
יחידות הקרב שלנו השתתפו בהתקפה על שכונת הפורעים שיך ג'ראח והלמו יחד עם חיילי ההגנה באויב.
על חיילינו הוטל לרתק אל עמדותיהם את הצבא הבריטי החונה בבית-ישראל.
חיילינו מילאו את המשימה. האויב נעצר ותודות לכך יכלו יחידות ההגנה להתקדם.
כמו כן חולצו החיילים הפצועים של ההגנה מקו האש.
באותו זמן הדפו חיילינו התקפת צליפה חזקה משכונת מוסררה בכיוון מאה שערים.
עמדת האויב, שנמצאה בבית החרושת לנעליים "נתן", שותקה לחלוטין.
אבדתנו: 7 פצועים, אחד מהם קשה.
חיים שושן התדפק על הדלת כאשר נוני פתחה אותה, התפרץ פנימה מתנשם ומתנשף מספר בלחש
"את יודעת מה שקרה"
היינו - יהודה מלול ואני, בחצר של "פורת-יוסף". פתאום הוא ראה על גג הבית השכן ערבי ובידו פחית חומר-נפץ... הערבי עמד גלוי. נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג אחרי שניים-שלושה כדורים, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי.
הייתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם.... כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ"משגב לדך", לא יכולתי לעבור ברחוב, כי הצלפים הערבים ירו כל הזמן, עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים: קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה, הדרך הייתה קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב.
כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו, הוא חשב אותי לערבי המנסה לזרוק 'שקיק'."אני חייב להעלם לכמה ימים, מה לעשות נוני?
<<<[חלק זה הועתק כפי שהוא [בעברית עילגת מעט, לא מצאתי לראוי לתקן] ישירות מן האינטרנט - ועמכם הסליחה]<<<
"חכה כאן בשקט לרגע, אני לא לבד"
חיים התיישב על הכסא, בעוד נוני הולכת לכיוון החדר הסגור, נושאת בידה את ספל הקפה שהכינה, ועם צלחת מציות מלוחות, דופקת על הדלת הפנימית קלות, פותחת ונכנסת לחדר שרפי שכב שם.
"הבאתי לך קפה ,זה יחזק אותך"
סלח אבל חייבת אני לצאת לשעה לערך.
אתה יכול להקשיב לרדיו בינתיים אם אינך רדום, בסדר?
רפי הרים עיניו מביט בה,
שואל את עצמו "כיצד פנים בובתיות כאלו יכולות להיות שייכות לאישה המפגינה בגרות ונחישות ברצינות שכזו".
נוני ראתה בפניו את הבעת ההתפעלות, מחייכת לעצמה.
מוזר כיצד נוצרים קשרים בין אנשים בתנאי מלחמה במהירות כזו, כאילו מכירים הם משנים.
מביטה היא אל תוך עיניו, ולראשונה שמה אל ליבה שהן רכות וחולמניות כשל משורר, והשיער שהתארך היה חלק כחוטי שיבולים זהובות בשדה.
נו, עכשיו אני המשוררת - צחקה לעצמה.
בניגוד לעצתה, קם רפי מן המיטה נוטל בידו הבריאה את מעילו הקצר שם פעמיו אל הדלת ואומר, "תודה, באמת תודה על הדאגה הרבה והטיפול , עזרת לי מאד, אלא שחייב אני ללכת"
פותח תוך כדי דיבור את הדלת ונעלם.
בדיעבד, לאחר מספר השנים שעברו מאז, כאשר שניהם, אבי ואימי, דיברו בימים ההרואיים הללו, כבימי קסם, היתה נימת חלום גדושת אהבה נשמעת בדבריהם, עד היום עיניהם מדברות בשקט בהתמזגות המבטים.
מבט העוטף בחום, בחיבוק, באהבת עולם.
-3-
בינתיים הגעתי למתחם איסוף הפצועים של גדוד ההנדסה שאני שייך אליו במלחמה הזאת "מלחמת שלום הגליל".
אנו הישראלים מוצאים תמיד שמות עטורי הילת גבורה לכל מבצע, לכל קרב, לכל מלחמה, לכל התקלות עם האויב הנצחי העומד תמיד אל מולנו - "בני דודים" נקראים, אשר עדיין לוחמים על נזיד העדשים.
פוניתי במסוק אל בית החולים.
@ מכתבי לאה כהן
כל הזכויות שמורות
