פְּרִישָׁה לְגִמְלָאוֹת

פְּרִישָׁה לְגִמְלָאוֹת / יהושע רוזנברג

עוֹמֵד רֹאשׁ פִּסְגָּה, צוֹפֶה מֵרֹאשׁ מְרוֹמִים

עַל הַנְּתִיבָה דָּרַךְ בָּהּ, דֶּרֶךְ הַחַיִּים.

מַבִּיט בְּחֶדְוָה אֶל שְׁתִלֵי זֵיתִים אֲשֶׁר עֲלֵי אֹרַח נָטַע  

רוֹאֶה אֶת עִקְּבֵי צְעָדָיו עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל, וּבְעֵינָיו נְהָרָה.

זוֹכֵר בְּעֶרְגָּה מְקוֹמוֹת שֶׁעָזַב, אֲנָשִׁים אֲשֶׁר אָהֵב,

נִכְסַף לְנוֹפִים שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו

יוֹדֵעַ, לֹא יוֹסִיף לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.

גַּם אִם בָּלוּ נְעָלָיו מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד

אַף כִּי בְּרֹב דַּרְכּוֹ יָגַע, לֹא אָמַר נוֹאָשׁ

לֹא נָמוֹטּוּ פְעָמָיו, לֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו

לֹא נָפַל עָלָיו פַּחַד צִנִּים פַּחִים וְחַתְחַתִּים

לֹא עֲצָרוּהוּ מִלֶּכֶת בְּדַרְכֵי שְׁבִילֵי עוֹלָם

בִּנְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה.

עוֹד מְעַט תַּעֲבֹר רוּחַ חֲדָשָׁה

וּתְאַבֵּד מִן הַמִּשְׁעוֹל כָּל זֵכֶר אֲשֻׁרָיו

כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר לֹא יִוָּדְעוּ עִקְּבוֹתָיו

כְּדֶרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם, יָסוּף, יִכָּרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרוֹ

לֹא יִהְיֶה לוֹ זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.

נוֹשֵׂא עֵינָיו אֶל הֶהָרִים אֲשֶׁר עָטוּ צְעִיף עָנָן,

שָׂם אֶת פָּנָיו אֶל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת

בְּעַד עֲרָפֶל אֲשֶׁר לָבְשׁוּ, כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עֲלֵיהֶן,

לֹא יָרֵא מֵהַבִּיט קָדִימָה, אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בָּהּ  

נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ עָלֶיהָ נָגַהּ אוֹר

גַּם אִם יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ

יוֹסִיף לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי שְׁבִילֵי עוֹלָם

יַמְשִׁיךְ אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ  

אַף כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ יַעֲצָר כֹּחַ לִצְעוֹד

לְהַרְחִיב צְעָדָיו תַּחְתָּיו  

לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים.