היא בהתה בדף הריק במשך כרבע שעה, אבל לא משנה כמה חזק היא בהתה בו, המילים פשוט מיאנו להופיע. טיפות דיו קטנטנות ולא אחידות החלו להופיע על פני הדף, בעוד העט עדיין מוחזק בידה, מוכן לזנק ולמלא את הדף במילים שלא הסכימו לצאת מליבה.
המערבולות המסובכות והמעוקלות שהתפתלו בבטנה היו מלאות ברגשות מופנמים, רגשות שפשוט לא רצו להיהפך למילים, או שמא פשוט היא לא רצתה להיחשף. היא לא יכלה להכיל את ההרגשה של הפגיעות, היא לא הייתה מוכנה לעמוד מול מישהו, לא משנה מי, חשופה לגמרי, כמו ביום היוולדה. כל כך הרבה רגשות, ועדיין היא נותרה ללא מילים. פגיעה, חשופה.
היא פלטה צחוק מר לנוכח האירוניה שבמצב.
היא התלבטה רבות איך להתחיל את המכתב, איך אתה מתחיל מכתב לאמא שלך?
האם היא אמורה לכתוב 'אמא', או אולי 'אמא היקרה'?
לא.
זה נשמע לה מתיימר מדי, לא אמיתי.
היא תיארה את המילים עולות על שפתיה של אימה, על השפתיים הדקות והאדומות; בדיוק כמו שלה. את העיניים הכחולות הנוקבות מרפרפות על המילים, מתמהמהות על מילה זו או אחרת.
היא שחררה נשימה קצרה שלא ידעה שהחזיקה, והניחה את חוד העט כנגד הדף הלבן, ידה מפעילה לחץ רב מן הנדרש על הנייר. מתחילה ולא עוצרת, עד לנקודת הסיום.
"קלייר,
אני לא יודעת בדיוק מה לכתוב, אז אני פשוט אכתוב.
כשקיבלתי את המכתב שלך, במעטפה הורודה הריחנית, חשבתי שזאת בדיחה חולנית. כל מי שמכיר אותי, או ראה אותי אי פעם, יודע שזו ממש לא המעטפה להשתמש בה כשאת רוצה ממני תגובה כלשהי.
אז כבר הבנתי שאת לא מכירה אותי.
בפעם הראשונה שקראתי את המילים הכתובות בכתב מסודר ואדום להפליא, הן נכנסו לי עמוק אל תוך הנשמה, והותירו אותי לדמם מספר ימים דיו אדום ובוהק שצרב בכל מילה.
הייתי בהלם מוחלט. יותר נכון לומר שהייתי מבועתת. לא הבנתי מאיפה המעטפה הורדרדה הזו נפלה עליי, ומיותר לומר שגם לא הבנתי למה. כשקראתי את המילים הכתובות בקפידה, הרגשת בדידות מוזרה נחתה עליי לפתע. כאשר הבטתי בתמונת הפספורט הקטנטנה שנפלה מן המעטפה, יכולתי להבחין בדמיון בינינו; השפתיים הדקות שנטו מעט כלפי מטה, האודם הטבעי בלחיים, העיניים הגדולות שבהקו בתכול שבהן, למרות שיכולתי לזהות מעט מן האפור של עיני, המצח הגבוה... ראיתי בך כל כך הרבה ממני, ולמרות זאת הייתי חייבת לקבל את זה שלמרות העובדה שאכן, וללא עוררין, הייתי בתך, דמך ובשרך, מעולם לא זכיתי לחיבוק החם שכה נזקקתי לו. באותו הרגע עברו בגופי צמרמורת קור, כאילו אפילו העור שלי הרגיש פיזית בבדידותי.
לאחר שתיים- שלוש דמעות וכמה קופסאות ממחטות טובות, החלטתי לנטוש את המכתב. פשוט עזבתי אותו באיזו פינה נידחת בחדרי.
בפעם השנייה שקראתי את המילים שכתבת כה בקפידה, לאחר שהשבתי את המכתב מן המגירה הסודית שלי ליד המיטה (אולי זו לא הייתה פינה כל כךנידחת...) לפתע ראיתי את כל הנקודות בהן החזקת בעט כה בחוזקה עד שהוא כמעט פצע את הנייר, את החריצים הנוקשים שהעיבו על המילים.
לפתע המילים התבהרו, וקיבלו משמעות חדשה. במקום להתמהמה על ההתנצלויות וההסברים, כל שראיתי בעיני היו העובדות הקרות והנוקשות. אלו שסיפרו לי שאת בתך הבכורה את נטשת באמצע סמטה מושלגת במקום שכוח אל ברוסיה. העובדות שגילו לי על שלושת ילדייך בפריז, ועל בית הקיץ שלך ושל בעלך בצ'כיה. העובדות הקרות שגילו לי על כך שפשוט לא הייתי רצויה. ולפתע לא עניינו אותי הסיבות, לא עניין אותי האיך ולא הלמה, כל שראיתי זה את שקרה ולא יותר.
אני זוכרת שישבתי על המיטה, בדירה שלי, קוראת את המילים, מהרהרת במשמעותן. אני זוכרת את הרגע המסוים בו צמרמורות הבדידות התחלפו באש השנאה. אני זוכרת את הבחילה שעלתה במעלה גרוני בעוד חשבתי עלייך, את הכאב הפיזי במעמקי בטני ואת הסלידה מעצם המחשבה עלייך. הרגשתי כל כך דחויה וכועסת, המחשבה היחידה שניקרה בי הייתה הרצון הרב לגרום לך לאותו כאב כמו שאת גרמת לי.
במהרה הממחטות התחלפו במכתבי שנאה מקומטים בכל רחבי דירת החדר וחצי שלי.
רציתי שתדעי שהכוונה במכתב זה היא לא לפגוע בך, על השלב הזה כבר התגברתי מלפני כמה ימים. הכוונה היחידה במכתב הזה היא פשוט להגיד את האמת, חד וחלק, ללא עיוותים וללא סילופים, האמת העירומה.
קראתי לא מזמן על חמשת שלבי האבל; הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון, ולבסוף, אחרון חביב- השלמה. עברתי תהליך דומה, ואני מאמינה שאני כרגע נמצאת בשלב ההשלמה, השלב הסופי שלאחריו החיים פשוט ממשיכים כהרגלם.
בפעם השלישית והאחרונה, שקראתי את המכתב שכתבת, יכולתי להבחין בכל אות מעוגלת מעל לנייר הלבן. ראיתי את האותיות, לא קראתי את המילים. המילים פשוט לא נקלטו במוחי, לפתע הן איבדו ממשמעותן. פתאום הן לא היו דבר מאשר צירוף מוזר וארעי של אותיות, ללא שום משמעות מאחוריהן. לא ראיתי את ההתנצלויות ולא את העובדות, ואפילו לא את הדמיון שלא ניתן להכחישו בינינו. כאם לפתע המכתב נעשה בדיוק זה; רק מכתב ותו לא. צמרמורות הבדידות נעלמו כלא היו, אגרוף הכעס שהעיב על בטני לפתע השתחרר, שניהם מפנים את מקומם לליטופה המרפרף של רוח הסתיו הקרירה.
אני כותבת לך את המכתב הזה על שולחן קטן שמול החלון בדירתי, בעוד אני צופה בעלי הסתיו נושרים מן העצים, ומרפדים את המדרכה בשטיח של עלים צבעוניים.
זהו מחזה כה מדהים.
אם פעם העלתי בדעתי את הרעיון שבשלב זה של השנה העצים כה בודדים וריקניים, אני חוזרת בי מכל מחשבה שכזו. אני יודעת בדיוק מה הם עושים.
הם משילים את עליהם הישנים, כי הם יודעים שבעוד כמה שבועות, כל הענפים יתקשטו בעלים חדשים, יפים יותר.
זו לא בדידות.
זו הזדמנות חדשה.
ואני מאמינה, אני יודעת, שמגיעה לי הזדמנות חדשה. אני יודעת שאני יכולה לפתוח דף חדש. אולי זאת תהייה תחילתו של פרק טוב יותר בספר של חיי?
אז הנה אני, פותחת דף חדש.
בלעדייך.
זה יהיה המכתב הראשון והאחרון שלי אלייך. אין לי יותר מה לומר לך, כל שהיה צריך להגיד- נאמר.
אני השלמתי עם זה שאמא שלי מתה. אני עברתי את תהליך האבל שלי.
עכשיו הגיע תורך.
קטלינה."
קטלינה חייכה חיוך קטן בעוד היא תחבה את הנייר המקופל אל תוך המעטפה השחורה הפשוטה שהחזיקה בידה. היא נטלה את הסיגריה החצי גמורה שנחה לה על דפנות המאפרה, מקרבת אותה אל פיה. היא שאפה עמוקות מן הסיגריה, ובחצי חיוך שחררה נשיפה עמוקה ישירות לכיוון המעטפה השחורה שבידה השנייה. היא לקחה עוד שאיפה מן הסיגריה והניחה אותה בחזרה במקומה. קטלינה הייתה מרוצה כאשר נוכחה לדעת שהמעטפה הדיפה ריח חריף של סיגריות.
מושלם.
את המעטפה הורודה והריחנית היא הניחה בחזרה באותה פינה נידחת בחדרה.
היא גיחכה קלות בעוד טרקה את דלת דירתה.
מי אמר שהפרק החדש חייב להיות מנותק מקודמיו?
