נְגִיף

נְגִיף / יהושע רוזנברג

בְּפֶתַע פִּתְאֹם בָּא אֵלַי

לַצְבּוֹת בֶּטֶן.

בְּאֵיבָה הֲדָפַנִי, לֹא חָמַל

מֵעַי רֻתְּחוּ, חֳמַרְמְרוּ וְלֹא דָמּוּ

הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי וַתִּרְגַּז כְּרֵסִי

כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ כָּל קְרָבַי

הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ

כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ

מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה

כָּל אֹכֶל לֹא אָכַלְתִּי

כָּל מָקוֹם מָלֵא קִיא

כִּי כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשִׁי

בִּרְיָה לֹא בָא אֶל פִּי

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה

גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בִי

הָיִיתִי כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת  

אָחוּג אָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר

כְּגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן  

אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה,

תַּרְדֵּמָה נָפְלָה עָלַי

לֹֹא הֱקִיצוֹתִי

כִּי אֲחָזוּנִי חַבְלֵי שֵׁנָה,

וַתֶּחֱרַד רַעְיָתִי חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד

וַתְּמַהֵר לְהַזְעִיק אֶת  הָרוֹפְאָה

לָתֵת רִפְאוּת לְמַכָּתִי וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתַי

וַתָּבוֹא  הָרוֹפְאָה  וַתַּכְרֵז לֵאמֹר: וִירוּס

וָאִישָׁן וָאֶחְלֹם כְּבַתְּחִלָּה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וָאִיקָץ

וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים

בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד

וַיִּתְּנוּ לִי כּוֹס תֵּה וּצְנִים

וָֹאֹכַל וָאֵשְׁתְּ

וַתָּשָׁב רוּחִי אֵלַי

בָּרוּךְ רופֵא כָל בָּשָׂר

וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת