במשך יותר משלושים שנה שמרה בליבה עתליה חייט את הסוד הנורא שלה: מגיל תשע ובמשך שבע שנים עברה מסכת של אונס פעם אחר פעם בידי קרוב משפחתה.בראיון ראשון לרגל הוצאת סיפרה החדש 'להיוולד מחדש' היא מספרת על היום שבו גזלו את ילדותה. מיוחד לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים
ביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים שחל ביום רביעי שעבר התקשורת שוב דיברה על חשיבות החינוך נגד אלימות ושוב עלתה לשידור אישה שפניה מוסתרות אשר סיפרה על מסכת התעללות שעברה. וכאילו לו די בזה כמה ימים לאחר מיכן נפתחו מהדורות הערב בידיעה על כך שקצין צה"ל המאבטח גם את הרמטכ"ל חשוד באונס צעירה. ביום המאבק נגד אלימות כלפי נשים הגעתי אל הקריה האקדמית אונו , שם בחדר צדדי התכנסו הסטודנטים של 'מרכז נגה' שפועל ועוזר לנפגעי עבירות מין ואלימות כדי לשמוע את סיפורה של עטליה חייט שבמשך שלושים שנה אצרה בליבה סוד. כתב 'גל גפן' הוא היחיד שהורשה להיכנס כדי לשמוע באופן צלול כנה ומלא כאב את מה שעומד מאחורי הכותרת של 'אונס בתוך המשפחה'. זהו אומנם סיפורה של עתליה אך יש בו כדי לייצג ולתת מושג על הדינמיקה שמובילה למקרים נוראיים שכאלו, על דרך ההתמודדות הקשה של הקורבן, על ההדחקה השתיקה ולבסוף גם מסר אופטימי ? החשיפה והיציאה לדרך חדשה.
עטליה חייט מתגוררת כיום בערד אך היא ילידת העיר באר שבע. היא נשואה במשך 35 שנים לבעלה אריה ולהם יחדיו יש שלושה ילדים ושתי נכדות.
חייט בוחנת את הנוכחים בחדר ויוצאת בהצהרה "יש לי סוד לספר לכם, זהו סוד ששמרתי עליו במשך שלושים שנה. אני קוראת לו 'שואת חיי' . היום הוא כבר לא סוד אך הצלקות שהותיר בי גרמו לי להמון בעיות בכל תחומי החיים. הסתרתי את הסוד מהוריי מאחי מבעלי וילדיי. אבל החלטתי שאני מספרת אותו כי הבנתי שהשתיקה הורגת. כי אם אני רוצה להמשיך לחיות אני חייבת לעשות מעשה. מה שדחף אותי זאת המחשבה שאולי סיפורי יכול להציל אפילו ילדה אחת קטנה. לא יכולתי להגיע עם סיפורי אל בית המשפט כי כבר חל עליו חוק ההתיישנות ואני פספסתי".
חייט גדלה במשפחה מסורתית ? דתית. יש לה עוד שתי אחים: אחותה ברכה שגדולה ממנה בעשור ואחיה הגדול ממנה בשלוש שנים.אביה כך היא מספרת היה אדם מאוד שתלטן "לא העזתי להמרות את פיו" היא נזכרת. אימה הייתה אישה סגורה שטיפלה בה במסירות "אבל לא הרגשתי את החום והאהבה שלה" היא מציינת.
החום והאהבה שהיא לא מצאה אצל אימה ישחקו תפקיד חשוב כמו הסגירות והשתיקה שראתה במסכת ההתעללות שעברה. אחותה הגדולה כך היא מספרת שימשה לה מעין מודל לאימהות "היא הייתה לי כעין אימא שנייה". כשאחותה בגרה היא הכירה את בן זוגה בלימודי ההוראה שלה באוניבסיטה. בערך בגיל תשע כך היא זוכרת היא הביאה אותו לראשונה הבייתה. "הוא היה אדם נחמד וחייכן ומהר מאוד יצר אצלי תחושה של אמון וחברות והרגשתי כיף לדבר איתו" עם הזמן הזוג נישא אך בשקט בשקט בצד מערכת היחסים בניהם החלה להירקם מערכת יחסים שהושתתה על ניצול ורמייה בין הגיס לבין הילדה חייט "נורא קשה לי לדבר על מה שעברתי או על ניצול מיני של ילד בידי הדמות הכי נערצת שלו" באותם ימים הגיס היה איש צבא "אפילו הריח של המדים השפיע עליי" היא נזכרת בימים שהייתה לבטח רוצה לשכוח. כשנולדה לבני הזוג בת הרגישה חייט שהיא רוצה לעזור לזוג הטרי "הרגשתי שאני רוצה להקל במעט על אחותי כך שימשתי לביתה מעין אימא". "שהיינו משכיבים אותה" היא נזכרת בימים שבהם התחיל הסיוט "הוא התחיל ללטף אותי ולחבק מה שמהר מאוד הפך לשליחת ידיים" חייט מספרת זאת בהתרגשות והסטודנטים וגם לי, שזאת הפעם הראשונה שאני שומע עדות חיה על מה שמתחולל בנפשה של ילדה שגזלו את ילדותה "מהר מאוד" היא ממשיכה בתיאור המצמרר "הוא נכנס איתי למיטה. הרגשתי" היא נזכרת ברגעים הקשים "תחושה מאוד מאויימת". ותוך כדי היא מקריאה מספרה החדש 'להיוולד מחדש' שרואה אור בימים אלו "בלילות היה אהרון בא למיטתי מלטף ומחבק כדי להרגיע כך במעטה של אהבה וחום, במסווה של חיבוקים , נשיקות ודברי חנופה ? אנס אותי. הוא היה לוחש לי במתק שפתיים שאין כמוני טובה ונעימה 'עם ראש על הכתפיים' לא כמו אחותי. בכל הזדמנות נתן חיבוק ומבטיו החודרים שיתקו את נשמתי". אחרי האונס הראשון שביצע בה הדבר הראשון שעשתה היה לרוץ הבייתה ולהיכנס למקלחת "ישבתי שעה במקלחת עם עצמי והכאב והסתגרתי בחדר ורציתי להיות לבד"
מסכת הניצול המיני נמשכה שבע שנים והיא לא סיפרה זאת לאיש "אימי הייתה חולה ואבי היה טרוד בפרנסת הבית. חששתי" היא מספרת בקול של מבוגרת אך במבט של ילדה "שאם אספר לאימי בטח מחלתה תחמיר ואיך אספר זאת לאחותי שהייתה כמו אימא בשבילי ואני אשלח אותה לכלא. לא יכולתי לוותר על הבית והחום שקבלתי מאחותי ובעלה" גיסה האנס היסה אותה במילים מניפולטיביות "הוא אמר לי שזה הסוד שלנו וסוד כמובן לא מספרים. פחדתי שינדו אותי. הייתי בת 11 והדבר היחיד שנותר לי הוא לשתוק". כשבגרה יותר היא הבינה שאלו הן מעשים אסורים ואותות המצוקה החלו להגיע "הייתי מאוד עצבנית עם התפרצויות של בכי וכאבי בטן" בערך בגיל 14 היא חוותה התמוטטות עצבים ואושפזה בבית חולים "הרופאים לא גילו דבר ושיחררו אותי לביתי" כמובן שכאן מיד עולה השאלה היכן היו הרשויות, בית הספר והגורמים המקצועיים שתפקידם הוא לזהות אותות מצוקה מהסוג הזה ? חייט מודעת לעניין וטוענת "שאם מישהו היה שם לב, שכנים הוא בית ספר אולי לא הייתי סוחבת את המשקל הזה כל כך הרבה שנים". עטליה זוכרת ילדות של הענשה עצמית והתבודדות "הדברים הללו" הוא אומרת "הוסיפו לבעיות שהיו לי". גם לאחר הפגיעה היא המשיכה לפקוד את ביתה של אחותה "זה המקום היחיד שבו קבלתי חום ואהבה"
עד גיל שש עשרה הפכו הניצול והאונס למקרים שבועיים "הרגשתי שאני לא עומדת במעמסה הזאת ומצאתי מודעה בעיתון הקורא לקוראים הצעירים להגיע לפנימיית 'הדסה נעורים'. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה המרתי את פיו של אבי. אני זוכרת שבאותה תקופה באתי לאימי והטחתי בפניה 'שאף פעם לא הייתי לי כמו אימא" אחרי המשפט הזה שמהדהד בראשה גם כיום לאחר שבגרה ואימא נפתרה היא ברחה מהבית והגיעה איך לא לאחותה "אני זוכרת שאבי אמר לאחותי 'שאם עטליה לא חוזרת אני מתאבד' כך לבסוף החלטנו להביא את אחי שהיה בפנימייה ואהרון התנדב להסיע אותי. בדרך הוא אנס אותי ואחרי המקרה הזה החלטתי להגיע הבייתה פעם בשלושה שבועות" ימיה בפנימייה היו המאושרים בחייה אך בגיל שבע עשרה היא חזרה הבייתה "הייתי כל הזמן צריכה להסתיר את הסוד ומצד שני להמשיך במסלול חיי" הישועה לחייה הגיעה בדמותו של חבר של ידיד שלה מהפנימייה "הלכנו יחד לבקר את חבר הילדות שלו אריה וכך התחלנו לצאת יחד". עטליה הבינה בחושיה שרק כך היא תוכל לצאת מהמעגל הנורא בו חייתה "שהתחלתי לצאת עם אריה, אהרון הרגיש שהוא מאבד שליטה עליי וכשדברנו על נישואין הוא אמר לי שהוא לא בן זוג שמתאים לי. אבל לי הייתה מטרה: מפלט מהמצוקה שלי וכך מצאתי את עצמי מתחתנת בגיל 18" כאן היא מביטה בבעלה שישב בקצה האולם "אולי בתחילה לא הרגשתי כלפיו רגשות אהבה אך היה בינינו חיבור חזק" החודשים הראשונים בניהם היו יפים וטובים אך אחרי החתונה החלו לצוץ הבעיות "הזוגיות שלי לא הייתה נכונה כי לא הבנתי מהי בכלל זוגיות כי היו לי חיים מעוותים קודם לכן. אני זוכרת שכל מה שבעלי היה אומר זאת הייתה הופכת להיות מלחמה והוא כמובן לא ידע מהרקע שלי" באחת מהמריבות שהיו בניהם היא זרקה לו רמז בכיוון "והדבר היחיד שנשלף לו הוא 'מדוע לא סיפרת לי זאת קודם" היא נזכרת ומוסיפה "הוא חשב שאני מסתירה עוד דברים ואני העדפתי לשתוק ובניתי חומת מגן" בעלה שגם הגיע מרקע לא פשוט לא ידע איך להתמודד עם הסיטואציה.
חייט המשיכה לעבוד בהמשך נולדו לה ילדים "ובסך הכל" כפי שהיא אומרת "הייתי עם עצמי ובניתי לי כלא רגשי" היא התעקשה להמשיך את הקשר עם אחותה "היא הייתה לי הפינה של החיבור להורים ומסורת" הסוד שהיה אצור בבטן עשה את שלו "הייתה לי דאגה מופרזת לילדים שלי ולעולם לא נתתי להם לישון אצל חברים. היו לי התפרצויות זעם ומריבות. גם דכאונות לצד מחשבות אובדניות היו בדרך" לחייט היה חשוב לשמור על הסוד גם במחיר נורא "שמרתי על אחותי כי היה לי חשוב שלילדים שלי יהיו בני דודים" והיא מסכמת הכל במשפט שמעיד על הדילמה שקרעה אותה מבפנים "היה לי קל יותר להרוס את ביתי מאשר לפגוע באחותי ולהגן על הסוד שלי".
חייט מוסיפה שהיא תמיד האשימה את עצמה במה שקרה לה "למעשה" היא מציינת ברגע של פיכחון "שכחתי שאני הייתי פה הילדה והם היו המבוגרים שהיו צריכים לקחת אחריות".
כאשר הילדים גדלו הגיעה אחד הבנים שלה - שי לטיפול בשירות הפסיכולוגי "הגעתי לפגישה איתו כדי לעזור לו בהתמודדות ומהר מאוד הבינה מנהלת השירות שאני פה הבעייה" חייט הופנת לטיפול ואז היא הגיעה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית "בתהליך ארוך שעברתי הבנתי שהטראומה שחוויתי כל כך עמוק שלא הבחנתי בדברים אחרים וכי אני צריכה לשבור את קשר השתיקה כי השתיקה הזאת הורגת והיא כבר נהפכה לנטל כבד מנשוא"
מכאן החלה חייט בתהליך שיקום ארוך שחלק ממנו הוא הוצאתו לאור של הסיפור "באחת הפעמים שבאתי שאלו אותי עם אוכל לתת עדות וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי זאת מול קהל" זה קרה לפני תשע שנים "היו שם שבעים אנשים וסיפרתי להם את קורותיי בזרימה וללא הפסק" כן, שלושים שנות שתיקה התפרצו להם באחת ומאז חייט לא חדלה לדבר ולשוחח על מה שאירע לה "הבנתי שזה המסר שלי לחיים" "ואולי" היא מהרהרת בינה לבין עצמה "עברתי את מה שעברתי כדי לנסות להציל אחרים"
אחד הרגעים הקשים שעברו עליה היה כאשר החליטה לספר זאת לילדיה "כינסתי את הילדים לארוחה חגיגית ביום שבת" היא נזכרת. בעלה אריה אמר להם 'שלאימא יש משהו לספר לכם. משהו שדוד אהרון עשה לה כשהייתה קטנה'. "הילדים ישבו כמאובנים. השתררה דממה.לא ידעתי מנין להתחיל. לא ידעתי איך יקבלו את הדברים. בסופו של דבר סיפרתי בזהירות רבה, מבלי לחשוף פרטים שעלולים לפגוע בהם. בשלב מסוים אמרה ביתי 'עכשיו אני מבינה מדוע לא רצית שאני אשן אצל חברים'.ביתי השנייה קמה מכיסאה בבכי והלכה לחדרה. ובני בן העשר ישב כשהבעה אטומה נסוכה על פניו ולא אמר מילה.מאז לא דיברנו על כך עם הילדים".
המשפחה שלה קיבלה זאת בדיעות חלוקות "אחותי לא רצתה להקשיב לי אז הפגשתי את כל בני הדודים ושם גוללתי את הסיפור שלי. ואז כולם נזכרו איך תמיד הייתי בוכה ולא משחקת עם כולם" באחת הפעמים היא פגשה את אחותה לשיחה ארוכה על מה שאירע "ארבע שעות סיפרתי לי את מה שאירע ולה רק היה חשוב לדעת כמה זה היה ואיפה ואני לא יכולתי לתת לה לחות זמנים כי הייתי ילדה וגם עבר זמן והדבר היחיד שיצא לה מהפה זה שאני 'זונה ושקרנית'. באחת מההרצאות שנתנה בסיפרייה בערד הציע מישהו שתנסה לעלות את סיפורה על הכתב וכך הגיעה לעולם לפני כחודש הספר שלה 'להיוולד מחדש'. חייט "הספר הוא בעצם משפט הצדק שלא היה לי. זוהי העדות שלי כי אני לא הצלחתי להביא אות האנס למשפט" היום מנהלת מאבק כדי לשנות את חוק ההתישנות הקובע תוקף של שבע שנים לנפגעי עבירה "צריך לשנות זאת בדיוק לאותם ילדים שאולי גדלו אבל נשארו ללא ילדות ממש כמוני שאני היום כבר בת חמישים אבל בעצם נשארתי בגיל 11". האנס שפגע בה שימש עד לא מכבר רופא בקריה למחקר גרעיני בדימונה "ניהלתי שם מאבק כדי שיוציא אותו לפרישה מוקדמת ובסוף זה קרה" היום הוא לא חושף את כתובתו אבל אני יודעת שהוא גר ביישוב בצפון ואני הגיע לשם כדי לעשות מפגשים בהם אני אספר את סיפורי".
היא סיימה את המפגש בשיר שכתבה שנפתח במילים "אל תקרב אלי, או אנא אל תעשה לי כך.... " והיא מסיימת אותו כך "אוי, ילדתי, לא התכוונתי לעשות זאת. אוי ילדתי, סלחי על זאת. אני מבטיח לך כעט להיות יותר שקט. לא רציתי להכאיב לך".
-------------------------------------------------
מרכז נגה - יש לך כתובת
מרכז נגה לנפגעי עבירה פועל במסגרת הקריה האקדמית אונו והוא פועל לקידום זכויותיהם של נפגעי עבירות חמורות במטרה להשמיע את קולם בפני מערכת המשפט ורשויות האכיפה.המרכז מעניק סיוע וייעוץ מקצועי לנפגעי עבירות קשות כמו אונס, רציחות והתעללות בילדים ללא תמורה.בנוסף פועל המרכז בדרך של שינוי חקיקה והכשרת אנשי מקצוע הבאים במגע עם קורבנות העבירה כמו שוטרים ועוסי"ם. עו"ד דקלה טוטיאן מנכלי"ת המרכז מספרת כי "המרכז פועל להשוואת זכויותיהם של נפגעי עבירה כמו נפגעי פעולות איבה. מדוע שאלו יקבלו גמלה חודשית וסיוע פסיכולוגי ואלו לא". לאחרונה חשוב לציין אושר חוק המעניק סיוע ראשוני לנפגעי עבירה אך המלאכה עוד מרובה. טוטיאן מתייחסת לריבוי נפגעי עבירות אלימות "יש לעקור מן השורש את תופעת הפגיעה הכוחנית והברוטאלית נגד נשים ולדאוג לכך שכל תוקף אישה באשר הוא, במשפחה ומחוצה לה, ייענש בכל חומרת הדין. נגד הכוח הפיזי שמופעל כלפי נשים חייבים להפעיל את כל הכוח המשפטי." בעניין חשיפת המקרה של חייט מציינת טוטיאן כי "זה נדיר שיש מקרים כאלה שבהם אישה חושפת את עצמה כי בדרך כלל נשים לא עושות זאת".
רוב הקורבנות הכירו את התוקף
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים חל ב 25 לנובמבר מאז הוכרז באו"ם בשנת 1999.ביום זה קורה האו"ם לערוך פעילויות התורמות להעלאת המודעות הציבורית כלפי אלימות שמופנית כלפי נשים.תאריך זה נקבע לציון הירצחם של האחיות מיראבל שהיו שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית ושנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טירוחיו
קשה לאמוד את נתוני האלימות כלפי נשים שכן רבים מהם לא מדווחים. הרשות לקידום מעמד האישה מדווחת כי בישראל ישנן 145000 נשים מוכות. בשנת 2008 נרצחו 11 נשים בידי בן זוגם. בעניין עבירות מין ידוע הוא שרוב העבירות נעשות בידי קרוב משפחה או אדם קרוב. מנתונים שנאספו ע"י שירות המבחן לנוער בין השנים 1995 ? 2004 עולה כי : מתוך כלל הילדים שנפגעו מינית ונחקרו על ידי חוקרי ילדים 20.2% נפגעו על ידי הורה או קרוב משפחה 44.2% נפגעו על ידי חבר, מכר או שכן, 35.6% נפגעו על יד אדם זר. לגבי בוגרים מפרסם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית כי בשנת 2007 פנו למרכז 8729 פניות חדשות מתוכן 7419 נשים 1292 גברים.
מהנתונים עולה כי 70% מהנפגעות הכירו את הפוגע.
הפירוט הוא כדלהלן :
43.7% מהפגיעות התרחשו בתוך הבית, 14.2% מהפגיעות קרו בחוץ, 5.7% במוסדות חינוך, 7.6% מהפגיעות קרו במקומות בילוי, 1.9% בצבא, 8.9% בעבודה, 3.7% במקום קבלת טיפול כלשהו, 2.3% התרחשו בתחבורה ציבורית, 3.6% אחר ו- 39% לא דווח.
