בס"ד 26.9.2010
נס חג הסוכות/דויד סמוכה
הימים הראשונים של "האינתיפדה השנייה" שהחלה ספטמבר 2000 תפסו אותנו בעיצומו של ראש השנה. היו אלה תחילתם של ימים נוראים תרתי משמע. בעוד חלק מתושבי ישראל ניצל את ימי החג לטיולים ולנופש בחיק הטבע, חלק שני גדש את בתי הכנסת לשמוע קול שופר "ביום הרת עולם".
בעיצומו של החג החלו "פרעות". שוטרי הרשות הפלסטינאית שקיבלו נשק ממשלת ישראל הפנו את קני הרובים לעבר חילי צה"ל ולעבר תושבי הישובים היהודיים ביהודה בשומרון ובחבל בעזה. אליהם הצטרפו, בניגוד ל"אינתיפדה הראשונה", ערביי ישראל. כביש נחל עירון, הוא ואדי ערה שסביבו ישובים ערביים רבים, נחסם לתנועה בנוסף לכבישים רבים ברחבי הנגב והגליל. כל אלה שיצאו מביתם לנפוש בצפון את ימי החג "נתקעו" בלא יכולת לחזור לבתיהם. למעשה, מדינת ישראל נותקה מהצפון למרכז, זהו מחזה שהזכיר במעט את המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.
בתקופה זו שלומי בני שירת בחטיבת "גבעתי" שזה עתה ירדה מלבנון לרצועת עזה. הוא אייש את מוצב "גירית" שעל ציר פילדלפי באזור רפיח. לשמחתנו, נפל בחלקו לבלות את ימי החג יחד עימנו. בערב הראשון של החג חזרנו מבית הכנסת, ברכנו על הסימנים (תפוח בדבש, רימון וכו') ואכלנו את הארוחה המסורתית. בתום הארוחה שלומי קיבל צלצול טלפון מחבריו שנשארו במוצב. הם סיפרו על חילופי אש עזים שניהלו במשך היום ועל בקבוקי תבערה רבים שנזרקו לעבר המוצב. ליבו של שלומי יצא אל חבריו. בשעה זו רצה להיות ציפור ולעוף אליהם, לתמוך ולהשתתף באופן פעיל בהגנה על המוצב ועל תושבי גוש קטיף. בגלל השעה המאוחרת נחסם הגוש למעבר לילי. שלומי סיכם עם מפקדיו שיגיע למחרת בבוקר. עוד באותו ערב שוחח שלומי עם חברו תומר וביקש שיקפיץ אותו למחסום "כיסופים". משם יחבור לרכב שיכניס אותו למוצב בפאתי הרצועה.
לפני שעזב את הבית שלומי בא לבית הכנסת להיפרד ממני ולקבל את ברכתי. זהו נוהג קבוע עמי, לפני שיוצא לדרכו אני שם את ידי על ראשו, אומר את "ברכת הכוהנים" ואת "שיר המעלות" שמסתיים במילים "ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". מרגע זה החלה הדאגה שהלכה והתעצמה מיום ליום לנוכח תקריות האש והדיווחים באמצעי התקשורת.
לפני החג עברתי ניתוח, אחד מיני רבים, והייתי אמור בסוכות לצאת להבראה באחד מבתי המלון בטבריה. תחילה, רציתי לבטל את היציאה אולם לאחר שיקול דעת נוסף ובעידודו של שלומי לקחתי את רעיתי דורית ואת מאי הקטנה ועלינו צפונה לחגוג את חג הסוכות.
בנסיעה צפונה בישובי במשולש בנחל עירון חזינו בתוצאות הוונדליזם והפוגרום שביצעו ערביי ישראל. רמזורים רבים נהרסו ושרידים של שריפת צמיגים הותירו אותתם על הכבישים. מראה בוגדני ולא מלבב בלשון המעטה.
ביום הראשון של חול המועד בשעת הצהרים התפללתי מנחה על ציון הקבר של רבי מאיר בעל הנס. לאחר התפילה אמרתי "מי שברך" לשלומם של חיילי צה"ל ובניהם שלומי שהיו בעיצומו של מאבק לבלום את ההתקוממות הפלסטינאית ולנסות להחזיר את השקט על קנו. בסיום התפילה חזרתי למלון יחד עם דורית ומאי.
עם חזרתנו מאי השתעממה והדליקה טלוויזיה כדי לראות סרט מצויר. בשעה 14:00 ביקשתי ממנה לשמוע חדשות שנפתחו בידיעה ששני חיילי צה"ל נפצעו באזור רפיח שברצועה. דורית ואני החלפנו מבטים, לא היססנו לרגע וניסינו להתקשר לשלומי. מן העבר השני לא נשמע מענה. ניסינו להתקשר לזיו, חבר ילדות של שלומי, ששירת ב"גבעתי" כחובש והיה אמור לתגבר את המוצב בו שלומי שהה. מצידו השני של הקו נשמע קולו של זיו לוחש "שלומי, זה ההורים שלך. מה להגיד להם?" שלומי לקח את הטלפון ואמר "אבא תקשיב זרקו עלי אבן, נפצעתי סתם ביד. מפנים אותי ל"סורוקה" אם אתה רוצה, תבוא".
אספנו מעט ציוד אישי ומיד ירדנו דרומה. הנסיעה מטבריה לבאר שבע נמשכה כאורך הגלות. הדקות נקפו, קילומטרים נגמאו, הזמן עבר בעצלתיים כמו השעון עצר מלכת. תוך כדי נסיעה אני ודורית ממלמלים פרקי תהילים שזכרנו בעל פה, מתקשרים לבני משפחה שנמצאו דרומה מאיתנו, שינסו בינתיים להגיע לשלומי ולהיות איתו.
ההורים של זיו לקחו את דיקלה, הבת הגדולה, מהבית ונסעו מאלפי מנשה לבאר שבע. בהגיענו ל"סורוקה" קיבל אותנו אלי, אביו של זיו, ועדכן על מצבו של שלומי. כאן שמעתי לראשונה שלמעשה שלומי נורה בזרוע ונפגע מכדור של צלף. כרגע הוא ממתין בפתח חדר הניתוח להגעתנו.
הפגישה עם שלומי הייתה מרגשת מאוד המילים הראשונות שאמר לי "אבא סגרנו מעגל". התכוון לכך שגם אותי פינו ל"סורוקה" לאחר שנפצעתי. תוך מספר דקות הכניסו את שלומי לחדר ניתוח ואנו המתנו בצפייה דרוכה לצאתו של הרופא
שיסביר לנו את מהות הפציעה ואת הזמן המשוער להחלמה.
בהמתנה לניתוח ולהתאוששות קיבלנו מהחיילים שפינו את שלומי פרטים על התקרית בה נפצע. שלומי עמד בראש כוח שאמור היה לפתוח את "ציר פלדלפי" ולחבור למוצב שהיה מנותק מאז תחילת ההתקוממות כשבועיים ימים.
באחד הקטעים של פתיחת הציר נתקל הכוח בירי מסיבי של צלפים. שלומי והמ"פ נפצעו- המ"פ נפצע מרסיסים בעינו, ולשלומי חדר לזרוע כדור שנכנס מצד אחד ויצא מצד שני. תוך כדי יציאה הוא קרע את השריר בזרוע ונתקע באפוד באזור החזה.
לאחר מספר שעות יצא הרופא מחדר הניתוח והסביר לנו מה נעשה. תוך כדי זה שהוא מציין ש"אירע נס, הפגיעה העיקרית היא בשריר וברקמות רכות, לא נפגעה העצם וגם העצב תקין. לאחר ניתוח נוסף, תקופת שיקום והחלמה יוכל לחזור בהדרגה לפעילות סדירה". כמובן שהוקל לנו מאוד והודינו לאלוקים על החסד שעשה עימנו.
תוך כדי שיחזור הזמנים התברר שבשעה שהתפללתי לשלומם של חיילי צה"ל על ציון הקבר של רבי מאיר בעל הנס אירעה התקרית בה שלומי נפצע. אני מאמין שבזכות התפילה על קבר הצדיק אלוקים עשה עמנו נס ופציעתו של שלומי היתה בינונית ולא נשקפה לו סכנת חיים חלילה.
תוך מספר חודשים שלומי החלים, השתקם וחזר לפעילות קרבית ב"גבעתי". מאז עברו עשר שנים, שלומי טייל, למד וכיום עובד במשרד ראש הממשלה.
בכל שנה, בליל שביעי של סוכות בערב הושענא רבה, בו לומדים כל הלילה, אני עורך לימוד אצלנו בסוכה בנוכחות כל מתפללי בית הכנסת, כהודיה לקדוש ברוך הוא על הנס והחסד שעשה עם שלומי ועימנו.
חג שמח וגמר חתימה טובה!!!
