שבוע לפני שאבא מת, לקחנו את אימא לבקר אותו.
הייתי בטוחה שהם ישוחחו קצת ביניהם, יספרו חוויות מהיותם לבד פתאום, הוא בבית החולים, והיא בבית.
הוא לא הכין את אימא למצב כזה. יום אחד כמו אותם ימים שסבל מתעוקת נשימה, הזעיק אותנו, את ילדיו אושפז בבית החולים, מאז לא שב לבית.
כשהבאנו את אימא אליו, הביט לה בעיניים ולא אמר לה כלום, אימא, גם היא לא הביטה לתוך עיניו, העדיפה להסתכל מה הולך מסביבה, מי בא לבקר את מי וההוא ששוכב ליד אבא, מונשם ומחרחר וילדיו עצובים.
"איזה רעש הם עושים כאן". אמרה בכעס "הם לא מבינים שיש כאן אנשים שרוצים שקט"...
"אין אף אחד שעושה רעש" אנחנו הילדים מביטים אחד בשני, ובקצות שפתינו מתפרץ גיחוך של מבוכה.
אבא, כבר לא חי שנה וחצי.
אצל אימא הוא חי ונושם.
"הוא נורא מסכן כי הוא בבית החולים". היא אומרת.
הפעם סחבתי את בתי רווית, היא התגעגעה לסבתה.
"איזו הפתעה" אמרה אימא לרווית.
עכשיו מתחילות החידות, כל פעם מחדש אני מנסה את אימא, אולי צלילותה שבה אליה. כשאני עם מישהו מבני משפחתי, יותר קל לי.
"את מכירה אותה"? אני שואלת ומצביעה על רווית.
"כן, בטח". עונה לי אימא במן וודאות כזו.
"זאת נאווה".
אנו מביטות אחת בשנייה מול האמת, מול הקיום וההוויה והממשות עם העובדות בשטח. עכשיו אני בודקת את פניה של אימא ואת ידיה, כל שבוע אני מוצאת פציעה חדשה, חבורה או שריטה שמסביב לה אדמומית של דלקת, אני מסבה את תשומת ליבם של אנשי הצוות המטפל, הם בשלהם.
"זה כלום". הם ממהרים לענות לי.
"מה זה כלום, הפצע מפריש מוגלה ואתם אומרים כלום"?
אני מתחילה לחשוד שמשהו לא בסדר בבית האבות, איכשהו מצליחים לשכנע אותי שאכן זה כלום, הפצעים מהזקנה וכל מיני שינויים שחלים בגוף שהוא מזדקן.
"אבא יודע שבאת לבקר אותי". שואלת אותי אימא לפתע.
"כן, אמרתי לו". אני עונה לה, בלי להביט בעיניה, שמע תחשוף אותי משקרת.
"אימא, מה זה השטויות האלו, תגידי לה שהוא מת". מעירה לי רווית.
"את לא מבינה, בשבילה הוא לא מת, בבית האבות הוא חי יותר משהיה חי בבית".
שאבא היה חי אימא עמדה על חופש הבחירה לצבוע את שערה ולהתייפות, לא חשוב שכל אחד מהם חי בעולמו, חוץ מישיבה בפינת האוכל, בו הייתה מגישה להם מרג'י הפיליפינית את מזונם, לא היה דיבור ביניהם. שערה עכשיו לבן כמו שעד עתה לא ראיתי, נראה שכלל לא איכפת לה. בבית האבות היא יושבת בכיסא הגלגלים ליד השולחן בחדר התרבות, נתונה עם עיניה בנקודת זמן בין עבר לכלום.
רווית מסיעה את סבתה לעבר קומת האירוח, קומה אחת מתחת למחלקה שאמא מאושפזת, אך בנפתולי בית האבות שמותקנים בו חדרים, פרוזדורים ומעליות, אני משמשת כמורת דרך, צועדת לפני עגלת הנכים שנושאת את אימי, והיא במערבולת מונומנט שמשלח איתותים במוחה המנוון, גוררת אחריה את זֶכֵר ילדותי בקיבוץ, את השובבות הנערית והביגוד הספורטיבי והלא אלגנטי שהייתי עוטה על גופי, משווה אותו בעיניה למכנס השלושה רבעים והחולצה הרחבה והקלילה שמכסה את בטני, הנותנת לי הרגשה של חופש.
"אני לא יכולה לראות אותה ככה". אומרת אימי לרווית נכדתה ומצביעה עלי.
"מה את לא יכולה לראות". מתעניינת רווית.
"איזו שלומפרית, טוב תמיד היא הייתה שונה".
"איזו פדנטית סבתא ". מצחקקת רווית.
הרוח נעה בבריזה קלה על פניה של אימא ועל שורת האדניות המוצבות מסביב למרפסת כמו שדרת שיחים שחשופה לאור השמש, במרפסת שולחנות וכסאות ומעליהם סוכך שמטיל צל ומגן ונותן מסתור מהשמש. זו פעם ראשונה שהוצאתי את אימא לבריזה. אני מצלמת אותה עם רווית, אחר רווית מצלמת את אימא ואותי.
"בפעם הבאה אל תבואי אלי עם הסמרטוט הזה, פוי". היא מעירה לי.
"למה, מה יש ללבוש הזה"? אני מיתממת.
"זה כמו אלטאזכאן".
לידינו בקומת המרפסת מטפלת אישה בת גילי באביה הקשיש, חצאיתה הלבנה בצורת פעמון רחב מתעופפת ברוח המנשבת, רגליה הלבנות נחשפות.אמא מביטה בה, אי הסימטריות, חוסר ההרמוניות וחוסר ההתאמה, עוד פעם מפריעים לה.
"אוי ויי, עוד מעט יראו לה את התחתונים".
"איזה חוש הומור יש לסבתא" אומרת רווית.
צוות עובדים סחב עימו אלונקה, נדהמתי לראות ששום דבר לא נעלם מעיניה.
"זה כנראה בשביל פייגר". היא מעירה כבדרך אגב.
"מה זה פייגר". שואלת אותי רווית.
"גופה". אני עונה לה בחיוך
"אז איפה אימא שלך"? אימי פונה אל רווית.
"הנה, היא יושבת כאן לידך".
"מי"?
"אימא שלי".
היא מביטה בי ומביטה ברווית, מנסה להתאים את הדברים הנאמרים, אבל הפאזל לא מסתדר אצלה.
"כן בטח, בחלום..." היא אומרת כאדם שמספרים לו משהו מפרי הדמיון.
העיניים האלה עם הבעת הבלבול והערבוביה של החיים, חוסר הסדר בחייה והשיבוש בהבנתה, מלאו אותי בגלי צחוק שלא ידעתי כיצד לרסן אותם, גם בתי נשבתה בגלי הצחוק, רק אימא ישבה לידינו, שותה את המיץ בשקט, לא מבינה על מה הצחוק...
