יום הולדת
כריסטופר לא יכול היה להירדם זמן רב. הרי מחר יום הולדתו האמיתי. מחר ימלאו לו חמש שנים. "הנה אתה כבר גדול" אמרה לו אמא ועיניה התמלאו בדמעות. הדמעות ניצנצו בעיניה כמו נתקעו בספוג שעוד כמה טיפות לא יוכל לספוג עוד ויתחיל לנטוף. כריסטופר עדיין עמד וחיכה מתי סוף סוף יחלו הדמעות ליזול על לחייה של אמא וישאירו אחריהן שביל רטוב ושקוף. אך במקום זה אמא חייכה ועיניה הפכו שוב למוכרות, עליזות וקצת שאננות.
עכשיו, כשכריסטופר ניסה להירדם, הוא הרגיש אפילו קצת עצוב מזה שאמא בכל זאת לא בכתה. הרי אם הייתה בוכה היה יכול, כמו מבוגר, להרגיע אותה ולומר לה, שאפילו כשיהיה מאוד מאוד גדול, אפילו זקן לגמרי, בחיים הוא לא יעזוב אותה. ואז כריסטופר החליט שמחר הוא בוודאי יאמר לה את זה.
היו אלו שעות הלילה הקטנות, וכריסטופר עדיין לא ישן. הרי הוא היה צריך לחשוב על כל כך הרבה דברים. המחשבות התרוצצו בראשו הקטן, ועברו בזו אחר זו. הוא לא יכול היה להחליט על מה לחשוב קודם: האם על האופניים החדשים והמבריקים שיקבל מחר מההורים, או שמא על איזו עוגה טעימה תאפה מחר סבתא, ושזו תהיה הפעם הארשונה בחייו, שיתנו לו לחתוך את העוגה בעצמו?
אבל הכי חשוב כנראה היה אף לא זה. הכי מרגש, שמחר תבוא אליו ליום ההולדת ילדה, שכנתו, נסיכה. כן. כזה שם נפלא היה לה: "היא באמת כמו נסיכה אמיתית" חשב כריסטופר. ילדה כזאת מקסימה הוא אף פעם לא ראה. היא והוריה שכרו דירה בבנין לא מזמן, וכריסטופר עדיין לא הספיק להכיר אותה כמו שצריך. אתמול סוף סוף היה לו אומץ לגשת אליה, ולהזמין אותה להתארח אצלו ביום ההולדת שלו, ומחר היום הזה מגיע. היא צריכה לבוא. כריסטופר חשב על זה תוך שהוא מחייך לתוך הכרית: "איזה יום נפלא זה יום הולדת" - הוא הרהר. יש בו כל מה שאפשר לחלום עליו. גם הבוקר שלתוכו אתה מתעורר, פותח את העיניים וליד הכרית שלך מונחת מכונית צעצוע, הכי מגניבה, זו שהסתכלת עליה בחנות לא פעם בהתרגשות גדולה. מתנות נוספות רבות אחרות נמצאות ליד הכרית, והן פשוט לא נגמרות ביום הזה. ישנם שוקולדים, שמותר לאכול ביום הזה עד בלי די. ועוד משהו, הרבה אורחים. הבית מתמלא ברעש ושמחה עד השעות המאוחרות של הלילה. ראשית יבואו החברים של כריסטופר והם ישחקו במשחקים הכי אסורים. הרי ביום הזה מותר הכול, אפילו לקפוצ מהארון למיטה הענקית של אמא ואבא. אחר כך יכבה כריסטופר את הנרות שעל העוגה שסבתא הכינה, העוגה שנמסה בפה.
כריסטופר כבר בן חמש, ומחר הוא יכבה את הנרות בנשיפה אחת, כך הוא החליט.
אך יום ההולדת לא נגמר בזה. היום הזה הוא הרי פשוט ללא סוף, ולכן בערב יבואו אורחים נוספים - דודים ודודות של כריסטופר, שהוא אוהב אותם נורא. הם ישתו יין, ירימו כוס לחיים, ויספרו כל מיני סיפורים מצחיקים. כריסטופר יחד עם בני הדודים שלו יזחלו אל מתחת לשולחן החגיגי וישחקו במשחק: "תנחש למי שייכות הרגליים האלה". "כן. היום הזה מאוד כייפי", חשב כריסטופר. ביום הזה אתה הכי חשוב ומותר לך הכל. אפילו ללכת מוקדם לישון אמא ואבא לא מכריחים אותך. רק לבסוף, כשכריסטופר נרדם מרוב עייפות ומרוב חוויות על איזושהי כורסא, לוקח אותו אבא בזהירות ומעביר אותו למיטה הקטנה שלו. וכריסטופר ישן כמו שהוא, עם הבגדים שינה עמוקה ומתוקה עד הבוקר שלמחרת.
כריסטופר דמיין את כל זה, גופו הקטן התמלא בגל של אושר, בציפייה לאגדה ולמשהו קסום שיגיע ביום המחרת. "יום הולדת" הוא לחש בשקט "יום הולדת" השינה עטפה אותו יותר ויותר וסוף סוף כבשה אותו כולו עד הבוקר.
בבוקר זרחה השמש והאוויר היה צח ושקוף. כריסטופר פקח את עיניו והרגיש כובד חזק בחזה. מבחוץ נשמע ללא הרף בכי מרגיז של בן השכן. כריסטופר הוריד מהמיטה את רגליו הרזות שורידים כחולים ובולטים הציצו מהן, ונשאר לשבת ללא תזוזה. מבטו נעצר על הטלפון, שכבר לא השמיע צלצול שנים כה רבות. מחשבותיו הכבדות לא נתנו לו מנוח. "יום הולדת" לחש כריסטופר "יום הולדת. אני בן שבעים וחמש". כך ישב כריסטופר בדירה הריקה והקרה שלו, כשפחד וכאב אוחזים בו. כל קרוביו הלכו כבר מזמן לעולמם: הוריו, אשתו. לילדיו יש כבר משפחות משלהם. מבטו של כריסטופר ננעץ באלון ענק שהשתרע מאחורי חלונו. כל העלים נשרו, והאלון עמד כה גדול וחשוף. היה בו משהו שנראה חסר מגן, באלון הזה בן המאה, שלא נשאר עליו אף עלה אחד.
כריסטופר חשב על זה שדווקא ביום הזה, ביום ההולדת שלך, אתה באמת מבין עד כמה שאתה לבד. הוא הוביל את מבטו סביב כל החדר, לא היה בו דבר מיותר.
"יום הולדת" חשב כריסטופר ושוב הסתכל על הטלפון. אך הטלפון דמם כמו אתמול, כמו לפני חודש. כן היום הזה לא היה שונה מימים אחרים. רק הלב נצבט עוד יותר. כל חייו של כריסטופר עברו מול עיניו.
על השידה ליד המיטה הוא ראה פתאום שבר של מראה. היה זה שבר של מראה מאוד עתיקה, שהייתה מאוד יקרה לו. סבתא של סבתא שלו קיבלה אותה מאמה ביום הולדתה. מאז עברה המראה הזו מדור לדור. אתמול היא, פתאום נשברה והתרסקה לרסיסים קטנים. זה נשמע כמו פיצוץ, כמו צעקה אחרונה של ציפור שירו בה. וכריסטופר לקח את הרסיס הקטן, שהייתה לו צורה משונה. הוא העמיד אותו לפניו. הביטו אליו שתי עיניים קפואות ועמומות, מהולות בהרבה עצב, שהלכו לאיבוד בתוך הקמטים העמוקים, החרוטים בפניו. הם ניראו כמו נוודים שסטו מהמסלול ועצרו לרגע כדי לחשוב. שפתיו היבשות של כריסטופר היו מכווצות. "כריסטופר, אל תכווץ שפתיים" הוא נזכר במילים שנהגה אימו לומר, "לא מתאים לך לכעוס".
"אמא" - אמר כריסטופר בלחש - "יש לי היום יום הולדת, יום ההולדת האחרון שלי", חשב משום מה כריסטופר, ולתוך גופו הרזה חדרה צמרמורת דוקרנית. הוא התרומם מהמיטה והתנדנד כה גדול וחסר מגן, כמו האלון הזה, שצמח אצלו מאחורי החלון.
בלי שום חשק, גרר כריסטופר את רגליו על הרצפה הקרה וסחב את עצמו למטבח לעשות לעצמו כוס של תה. הכפית נקשה על קצה הכוס, באותו קצב של היד הרועדת של כריסטופר. "יום הולדת" חשב כריסטופר. "מי המציא את יום ההולדת הזה". פתאום נעצר מבטו של כריסטופר על פיסת נייר שהוצמדה לדלתו. כריסטופר התקרב וראה ציור של ילד. בציור שמש מחייכת ושני אנשים, האחד גדול והשני קטן יותר, הולכים יד ביד. בתחתית הדף, בשרבוטים של ילד, היה כתוב: "לסבא האהוב-ביום הולדתו". עיניו של כריסטופר התמלאו בדמעות. הדמעות נצנצו בהן כמו בספוג שעוד כמה טיפות לא יוכל לספוג עוד, והוא יתחיל לנטוף....
