חזרה ליצירות
סיפורים

החיוך

אדווה רודי | (09/07/2006 19:06) | 123 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את החיוך הזה. חיוך שנוטה קצת שמאלה, וגורם לכל הפנים להשתנות. העיניים מתכווצות ונוצצות, קמטי צחוק מופיעים מעל עצמות הלחיים והשיניים הלבנות מתגלות לאוויר העולם.
 
כל כך אהבתי לראות אותו מחייך. הייתי יכולה לשבת שעות ולבהות בו בעודו צופה בטלויזיה, רק בשביל להרוויח שניה של חיוך ממנו, כשקבוצת הכדורסל שלו ניצחה במשחק, או שהיתה בדיחה טובה בסיינפלד.
 
ואפילו כשכעסתי עליו, ולא רציתי לראות אותו או לשמוע ממנו, הוא ידע מה ממיס אותי. היה נכנס לחדר, נשען על הקיר עם ידיים משולבות ומחייך. חיוך קטן וזהו, הלב שלי היה יוצא אליו במחולות והאהבה נוזלת בין הוורידים.
 
אך באותו בוקר הוא לא חייך. כשקמתי בבוקר, הוא כבר היה רחוץ ולבוש, בדרכו החוצה. "חשבתי שאנחנו מתרחצים יחד..." לחשתי לו בנימה ישנונית. והוא רק הביט בי, בלי מילים. "מה קרה?" שאלתי אותו, והוא המשיך עם שתיקתו.
 
מאז לא ראיתי אותו יותר. לא ממש ידעתי למה הוא עזב כך פתאום, אפילו בלי להגיד לי למה, אבל זה לא ממש שינה לי. הבנתי שאת הבחור הזה לא אהבתי באמת, אהבתי רק את החיוך שלו. חיוך שהפיץ חום. ועכשיו, כשהוא כבר לא כאן, אין לי את מי לאהוב, ואין לי אף חיוך בלב. ובטח שלא חום. 
 
באחד הלילות חלמתי עליו. ראיתי דמות לבנה, חסרת תווי פנים, עם חיוך גדול כמו שהיה לו. שפתיים מלאות ובשרניות, שיניים בוהקות וחמימות באוויר. הושטתי יד אל הדמות, רציתי לגעת בחיוך הזה שאני כל כך אוהבת. אך ברגע שיצרתי מגע עם הדמות, החיוך נעלם.
 
כשקמתי בבוקר, הבנתי סוף סוף למה הוא עזב.

תגובות

חזרה ליצירות