הוא תמיד שם, קטן ומטריד.
תמיד בתוך הראש, משתלט על המחשבות.
קשה קצת, כשהמחשבות כבר לא שלך, אלא נהפכות להיות רכושו של השדון.
את השדון פגשתי באותו ליל-שדאות ארור. מי היה מדמיין שערב בנות מול המדורה ייהפך ללילה הגורלי בחיי? אני זוכרת את העיניים שנצצו באפלה מבין העצים. כל כך נוצצות, היו העיניים שלו, עד שהייתי בטוחה שאלו שני יהלומים מרחפים. רציתי את היהלומים האלו, וכשאני רוצה משהו- אני תמיד משיגה אותו. כשהתקרבתי, הרחתי ריח נפלא. מתוק קצת, מזכיר ריח של מאפה טרי. "לאן את הולכת?" שאלו הבנות, אך אני התקדמתי אל תוך העצים מבלי להגיד דבר. ככל שנכנסתי עמוק יותר ליער, כך הלכו היהלומים והתרחקו ממני. הגברתי את קצב צעדיי, נושמת נשימות עמוקות של אוויר צלול מהול בריח מתוק. היער היה חשוך לחלוטין, לא ראיתי לאן אני הולכת וסמכתי על היהלומים שידריכו אותי. ההליכה היתה ממושכת, צעדים פזיזים בקן ישר. ואז מעדתי. נפלתי בחוזקה לתוך בור עמוק שהיה חפור באדמה הקשה והקרה. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהנפילה ולהבין מה קרה. תוך כדי התרוממות, הרמתי מבט אל פתח הבור, וראיתי את צמרות העצים השחורות שכיסו כמעט לגמרי את הירח הזוהר. כאב לי הראש כתוצאה מהנפילה, והתאמצתי מאוד לא להתעלף או לחלופין לפרוץ בבכי. רוח קרה נכנסה לתוך עצמותיי והקפיאה אותי לחלוטין. ואז ראיתי אותם שוב. היהלומים ריחפו בקלילות לכיווני ונחתו לפני. הבטתי בהם בסקרנות, בתשוקה עזה. שכחתי את הכאב, הקור והפחד שהטרידו אותי. צבעם של היהלומים היה שונה מן הרגיל. קשת של צבעים הסתחררה באמצע, והפיצה אור צבעוני. המראה הפנט אותי לגמרי, ומבלי ששמתי לב הושטתי את ידי ונגעתי באחד מהיהלומים. בדיוק באותה השנייה זה קרה וחיי השתנו לנצח. שני היהלומים הפכו לשדון. היה לו כובע מצנפת מרוט בצבע אדום דם, והוא לבש אוברול ירוק עם כיסים. על מצחו הופיעו נקודות אדומות ושפתיו בלטו. הוא הביט בי עם עיני היהלומים שלו, ואני לא יכולתי לנשום. ידי עדיין היתה מושטת אליו, והוא הסתכל עליה. רציתי להזיז אותה, כל כך רציתי. אך כוח בלתי מוסבר פעל עלי, הקפיא את גופי ולא איפשר לי לזוז. השדון חייך מעט, אך לא חיוך סימפטי. היה משהו מאוד זדוני באותו חיוך, משהו שגרם לבטן שלי להתהפך. שפתיו הבולטות נטפו נוזל סמיך שאותו לא זיהיתי. הוא תפס את ידי עם אצבעותיו הדקות והקרות. ניסיתי לצעוק, לזוז או להתגונן, אבל לא הצלחתי. הוא העביר את אצבעותיו לאורך הזרוע שלי, והתקרב אלי. צמרמורת נוראית תקפה אותי ועלה בי הדחף להקיא. השדון נעמד ממש מולי, מביט בתוך עיני עם היהלומים שלו. אך כשנוצר קשר עין ארוך, כבר לא הרגשתי רע. פחות נרתעתי ממנו והתחלתי להרגיש חמימות מוזרה בתוך גופי. עקצוצים משונים הופיעו בתוך בטני, ולקח לי זמן להבין מה הם. בכל אותו זמן לא הייתי מסוגלת להפסיק להסתכל על היהלומים הצבעוניים והזוהרים האלו. כל כך יפים, כל כך מוארים. כאב לי קצת, אז שמתי יד על הבטן, אבל כבר היה מאוחר מדי... היד שלו היתה בתוך הבטן שלי, מחטטת בכל איברי הפנימיים ומחפשת. עד היום איני יודעת מה השדון חיפש, אך אין זה רלוונטי. כאב לי כל כך, אבל לא צעקתי. הסתכלתי על היהלומים ונרגעתי. ואז הכל נגמר. כשחזרתי לחברות שלי, הן לא הבחינו בשינוי מהותי. אך אני ידעתי ששום דבר כבר לא יחזור לקדמותו. הרגשתי כבדה כל כך והיתה לי בחילה. הצטערתי שנסחפתי אחרי היהלומים המזויפים, ורציתי לבכות. ואז שמעתי קול מחוספס בתוך ראשי. השדון שבתוכי לחש שהוא אוהב אותי, ושהוא יישאר איתי לנצח, שהרי הוא חלק מנשמתי. "אנחנו שניים", אמר לי. לפתע הרגשתי כאב חד בצוואר. מיששתי אותו והבנתי מה הן אותן שתי בליטות. "היהלומים שלך עכשיו".
