הוא תמיד היה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי ילדה קטנה ועוד גרתי עם ההורים, נהגתי ללכת לבקר אותו מדי יום, לשבת איתו וליהנות מהצל שלו. הוא תמיד סיפק לי את ההגנה שלה הייתי זקוקה כל כך. כזה הוא היה, העץ שלי, גבוה וחזק, בעל ענפים ארוכים מלאי עלים בשרניים. אהבנו לדבר בנינו, רק איתי הוא דיבר. הוא סיפר לי שהוא חי מעל מאה שנה, ושהוא מכיר את כל הדורות שלי. הוא גילה לי סודות משפחה, וסיפר לי שהוריי הכירו ממש מתחתיו. אהבתי את העץ שלי, תמיד הוא היה לי לאוזן קשבת. אני זוכרת שפעם רבתי עם אמא ובכיתי המון. רצתי לעץ וחיבקתי אותו. והוא לא אמר דבר, לא ניסה לתחקר או להטיף. רק חיבק אותי עם ענפיו, ובאותו רגע הבנתי שאנחנו נהיה חברים לנצח. אבל משהו אחד לא היה מובן לי... הוא תמיד ביקש ממני שאני אתרחק ממנו, ושאסור לי לאהוב אותו. אבל אני התעלמתי ממנו כמובן, איך אפשר לא לאהוב את העץ שלי? הוא אהב את היער שלו, ואני אהבתי להיות שם. הייתי מבלה שם שעות, נשענת בגבי על העץ ומאזינה לשירת הציפורים. יום אחד עלתה בי תהיה. "איך זה שאתה העץ היחיד שיודע לדבר?" שאלתי אותו והסתכלתי על עשרות העצים הנוספים שהיו ביער. העץ לא הגיב, וידעתי שעליתי על נקודה רגישה, לכן שתקתי. את החבר הראשון שלי הכרתי באותו יער. אני זוכרת שראיתי אותו קוטף פטריות והצעתי לו עזרה. שעות נהגנו להעביר מתחת לאותו עץ. הוא אהב לחבק אותי ולעצום עיניים... הוא טען שכך הוא מרגיש אותי ואת הטבע בו זמנית, ואין דבר שיותר טוב לו מהשילוב הזה. גם הילדים שלי אהבו את העץ. כשביקרנו אצל הוריי, תמיד לקחתי את הילדים לשחק עם העץ כדי שלא ישעמם לו. הוא הרים אותם בעזרת ענפיו גבוה עד לעננים. התרגלתי לראות אותו שמח, את העץ שלי. לא זכורה לי אפילו פעם אחת שראיתי אותו עצוב, או שלא היתה לו סבלנות לדבר איתי. עד אותו יום.... השארתי את הילדים עם בעלי ובאתי לתת עוגת תותים להוריי. בהזדמנות זו החלטתי לבקר את העץ שלי, אז הלכתי ליער. השעה היתה די מאוחרת, ויכולתי לראות כמה כוכבים ראשונים שבצבצו מעבר לצמרות העצים. "עץ שלי?" לחשתי וליטפתי אותו, הוא לא נראה במיטבו, חשבתי לעצמי. הוא לא אמר דבר, וליטף אותי עם אחד הענפים שלו. "אתה מרגיש טוב?" שאלתי בדאגה, הוא היה נראה לי קצת חיוור. "לא הייתי כנה איתך כל השנים" אמר לפתע בקול דרמטי. "למה אתה מתכוון?" התחלתי לחשוש. "פעם שאלת אותי איך זה שאני העץ היחיד שיכול לדבר ובכלל לחיות... ואני לא עניתי לך על זה אף פעם". בשלב הזה התחלתי לחשוש קצת, אבל לא עשיתי דבר בנדון. "אני ניזון מנשמות של אנשים שאוהבים אותי, ובכל כמה שנים אני חייב לבלוע נשמה חדשה... את מבינה, בלי נשמה חדשה אני אמות, זה כמו מזון בשבילי". הלב שלי החל לפעום בחוזקה וניסיתי לברוח, אבל כבר היה מאוחר מדי. העץ החזיק בי עם ענפיו. "אני מצטער כל כך..." לחש לי, "אמרתי לך שאת חייבת להתרחק ממני, אמרתי לך שאסור לך לאהוב אותי...". הרגשתי דקירה באזור הלב, והדבר האחרון שהספקתי לראות זה את העץ אוכל את הלב שלי בחוסר הנאה בולט. "אני מצטער.... אני כל כך מצטער" אמר לי, והתמוטטתי סופית.
