מכתב
היום הפך לערב. ברחובות השתררה התרגשות והיה סואן. זוגות מאוהבים טיילו והאירו את הרחובות בחיוכיהם. על הטיילת, כפטריות אחר הגשם, התמקמו קשישות ששלחו מבטים חדים וגזלנים על האלמן הבא בתור שעובר שם, מבטים שלא יבתרו את קורבנם הבא.
ילדים השתעשעו במשחקיהם, תוך שהם מחזיקים בטיפותיו האחרונות של היום שמגיע לקיצו בתאוותנות רבה.
בעצם הכול היה רגיל, כמו אתמול, כמו שלשום, כמו שצפוי להיות מחר. כך היה בשביל כולם, אך לא בשביל ניק. ניק ישב בחדר מלא עשן, בשונה מהיום הרעשני והמאובק הזה שהיה בחוץ. השעון צלצל שש פעמים. היה זה השעון הגדול, העתיק, המזכרת היחידה שנותרה ממשפחתו.
החדר היה אפוף עשן, בקושי ניתן היה לראות את ניק. הוא ישב ליד השולחן והחזיק בידו עט. תלתליו הג'ינג'יים, שאינם ניתנים למרוּת שום מסרק ירדו על עיניו. עיניו כוסו באופן חלקי על ידי תלתליו, וכאילו נחו מעט ממחשבתו המאומצת ומלחיצתו עליהן. ידו הניעה את העט על המחברת שעמדה פתוחה לפניו, כאילו חיה במנותק, באופן עצמאי משאר גופו של ניק.
"שלום אימא היקרה" – כתב ניק, מבלי לפקוח את עיניו. הוא גהר מעל הנייר, תוך שהוא שקוע, כביכול, בסיטואציה של מדיטציה עמוקה. – "את זוכרת, אימא, כשהייתי קטן, נרדמת בכורסא, ואני הערתי אותך בצעקה: "גאָב" לתוך אוזנך. את נבהלת מאוד, והסברת לי שיש להעיר אנשים בזהירות רבה. בשבילי, משום מה, היה זה שיעור לכל החיים. אף פעם לא אמרתי לך, אך אני אוהב אותך מאוד. סברתי תמיד שזה לא גברי לומר זאת. אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. בחלום עוד טרם נולדתי, ואני נמצא בבטנך וצועק מתוך בטנך שאני אוהב אותך, אך את לא שומעת אותי; אני מכה באגרופי ובועט ברגלי בבטנך, אך את ישנה ולא מתייחסת אלי.
לפתע הבנתי מדוע אינך מתייחסת אלי, הלוא צריך להעיר אנשים בזהירות. ואז התחלתי, בזהירות, ללטף את בטנך ולומר חרישית: "אני אוהב אותך אימא, אני אוהב אותך".
לפתע חייכת גם את ואמרת גם את בשקט: "גם אני אוהבת אותך, בן".
ניק פקח את עיניו, הבעיר סיגריה. הוא העיף מבט על כל מה שכתב ועיניו התמלאו בדמעות. "את זוכרת את חברי פַשְקָה – המשיך ניק – אתמול הוא התחתן עם מָרִינָה. אני ניסיתי לכבוש את אהבתה של מרינה עשר שנים, אך ללא הצלחה. היא בחרה בו. העניין המוזר הוא שחשתי הקלה לאחר שנישאו. באופן כזה או אחר תמיד אני חש בהקלה כשאפשר להפסיק להלחם. אני כבר עייף ממלחמות, אימא, עייף. כל חיי נלחמתי בכדי להשיג את אהבתך. את אהבתך אני מחפש בכל הזדמנות: אם זה כשאני יוצא עם נשים, אם זה כשאני פוגש חברים, אם זה תוך כדי יצירת אומנות, תמיד אני מחפש את אהבתך אימא. ובכל פעם אני מבקש להגדיל את מינון אהבתך, כמו נרקומן, שזקוק בכל פעם להגדלת מנתו.
אתמול פגשתי ילד קטן, שאימו ניסתה להלבישו. הוא סרב וצעק "אני לבד". הוא היה ילד כל כך קטן, ובכל זאת היה יותר חכם ממני.
"החיים כה קצרים" – נוהג להגיד פשקה – "התענג עליהם בטרם תאחר". אך אני התרגלתי להשקיף על החיים ולא לחיות אותם. אני, אימא, "המשקיף הגדול", רוצה לבקש ממך מחילה על כך שלא נפגשנו, ובעיקר על כך שלא נפרדנו.
ניק הניח את הדף בצד, והתבונן ארוכות בתמונתה של אימו המצויה במסגרת שחורה, על השידה שבצד מיטתו. הוא הסתובב מספר סיבובים בחדר, ואז שם פניו למטבח. במטבח השתררה ערבוביא כמו בחייו הוא. ניק התיישב ליד הכסא היחיד שהיה שם, על יד החלון, תוך שהוא מדליק את הסיגריה התורנית. השעון דפק שבע דפיקות. בדפיקה השמינית נשמעה ירייה חזקה.
ייתכן שאף אחד לא שם לב לדפיקה שנשמעה מכיוון הקומה השלישית, שכן זוגות מאוהבים המשיכו לטייל ברחובות, ולהאיר את הרחובות בחיוכיהם, קשישות צמחו כפטריות אחר הגשם והתמקמו על הטיילת, תוך שהן שולחות מבטים חדים וגזלנים על האלמן הבא בתור מבטים שלא יבתרו את קורבנם הבא.
