שִׁירָתִי / דָּוִיד סָמוֹכָה דּוּדִי

מִתּוֹךְ הַלֵּב בּוֹקְעוֹת מִלִּים,

הֵן חֲזָקוֹת מְלֵאוֹת חַיִּים.

הֵן כְּמוֹ לַבָּה מִתְפָּרְצוֹת,

עַד קְצֵה יְקוּם מְהַדְהֲדוֹת.

אִישׁ אוֹתָן לֹא יַעֲצוֹר,

לֹא נִתָּן אוֹתָן לִמְחֹק.

הֵן בַּסֶּלַע חֲצוֹבוֹת ,

בְּדִבְרֵי הַיָּמִים הֵן חֲקוּקוֹת .

רַק לְשִׁיר הַלֵּב כָּמֵהָה,

בְּאֵין זְמַן לְהִתְמַהְמֵהַּ.

אַתְּ מְגֵרוֹת הַלֵּב אֲנִי פּוֹתֵחַ,

לַאֲוִיר מִלִּים שׁוֹלֵחַ.

אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַלֵּב,

אֶת שִׁירָתוֹ אֲנִי כּוֹתֵב.

שׁוֹכֵחַ לְרֶגַע אֶת הַכְּאֵב.

כְּדֵי לְעוֹדֵד וּלְהִתְעוֹדֵד.

כָּל מִלָּה אֲשֶׁר נִכְתֶּבֶת,

מִמִּצְחֵי זֵעָה נִגֶּרֶת.

כְּיַהֲלוֹם הִיא מְשֻׁבֶּצֶת,

בָּעֲבֻתּוֹת לָשִׁיר נִקְשֶׁרֶת.

מִלָּה וְעוֹד מִלָּה חוֹלֵב,

אוֹתִיּוֹת  אֲנִי חוֹטֵב.

אֶת  שִׁירַת הַלֵּב אֲנִי מְנַתֵּב,

אֶל דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת.