הספר והדלי והמורה גן- אור ( כפי שסופר בבית אריאלה ב - 6 ביוני 2005)
לקראת סוף כיתה ה' הזמינה מנהלת בית הספר , גב' ספיר, את אימי , והודיעה לה שאני תלמידה חלשה מאד בלימודים. היא רצתה שאמא תדע שבכיתה ו' יפצלו את הכיתה לשתיים .לכיתה של "חזקים " ולכיתה של "חלשים", ושאני אלמד בכיתת החלשים. .
. אמא ממוצא פרסי , הרגישה שעולמה חרב עליה. היא ניסתה לשכנע את המנהלת, בשפתה הדלה, שאני
"שושנל'ה שלה", ברוכת כשרונות ושתבטל את רוע הגזרה. אך המנהלת חזרה על עמדתה והסבירה לה שעדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות.
אמא ואני יצאנו מבוישות מהחדר ולא החלפנו בינינו מילה.
בסוף השנה קבלתי תעודה מקושטת בציונים "חלשה מאד " "חלשה מאד" מלמעלה עד למטה , פרט לציון " טוב מאד" בהתעמלות.
ימים ספורים לפני תחילת הלימודים בכיתה ו' , לקחה אותי אמא לבית המעסיק שלה שכונה " האמריקאי ", ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב.
לא הבנתי מדוע אמא לוקחת אותי לביתו.
אמנם ידעתי שאמא מחנכת אותי בשיטות של סיפורים , משלים , מעשיות, ומעשים סמליים, אך לא חשדתי במאומה.
אני זוכרת את תדהמתי למראה הבית המפואר.
הוא היה מרווח מאד,
מוצף באור רב שנכנס מבעד לחלון הגדול בסלון.
שטיחים מקיר לקיר כיסו את המרצפות, ומעליהן היו ספות ארוכות מקטיפה ורהיטים שלא הכרתי את סגנונם.
אך הכי אני זוכרת את המזנון עם הויטרינות וכלי הכסף והזכוכית שבתוכו.( כיום אני מניחה, שהם היו כלי קריסטל ).
זה היה ניגוד משווע לבית הערבי שגרנו בו בשכונת מנשיה , בקצה שוק הכרמל. בית , שקירות הטיח מבפנים ומבחוץ נסדקים ללא הרף, ודלתות העץ מתפוררות בו.
כמובן, שלא הכרתי רהיטים כאלה. לא בקרתי בבתי התלמידות ממרכז תל-אביב, ולא ראיתי סרטי קולנוע.
חטפתי שוק . הייתי ממש בהלם.
עמדתי כשתולה במרכז הסלון ופחדתי לזוז שמא אשבור איזה פסל.
סובבתי את גופי כציר והתבוננתי מסביב.
לפתע הבחנתי שאמא יוצאת מהסלון וחוזרת כעבור דקות ספורות עם דלי של ספונג'ה וספר.
היא הניחה את הספר על הרצפה מימיני ואת הדלי משמאלי.
ואז, נעמדה מולי ושאלה בקול רך:
"שושנהל'ה במה את בוחרת? במה שאת בוחרת אעזור לך"
עמדתי נבוכה . לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי.
התבוננתי לסרוגין בדלי ובספר ולא הבנתי את כונתה.
לפתע נפל לי האסימון והצבעתי לעבר הספר.
אני זוכרת שאמא התחילה להתייפח , כנראה מרב שמחה , היא חבקה אותי בזרועותיה ואני התחלתי לבכות יחד איתה.
בכיתה ו' התחילו להתרחש הניסים בחיי....
אמא לקחה על עצמה עוד עבודות במשק בית , כדי לממן לי שעורי עזר, ונפגשה פעם בשבוע עם המורה , רק כדי לשאול איך שושנהל'ה שלה מתקדמת.
אני חושבת ששעורי העזר בלבד לא היו עוזרים לי לולא המורה גן- אור.
בכיתה ו' הגיעה לבית הספר מורה חדשה מבני –ברק, בשם "גן-אור".
היא הייתה צעירה , בניגוד לשאר המורות שנראו זקנות בעיני.
היא נראתה צנומה,בהירת עור ומנומשת..
לבשה חולצות מעומלנות ומכופתרות עד לצוארה, ולבשה חצאיות ארוכות וצרות.
לראשה חבשה כובעים בצבעים שתאמו את צבע בגדיה.
היא דברה בקול שקט שצלילו דק ונעים ומתנגן קמעה.
שלא כשאר המורות בבית הספר היא נהגה להתפלל איתנו בעמידה את תפילת השחרית. המורות האחרות נהגו לשבת, אפשר לומר אפילו "לנוח", ולהשגיח עלינו שלא נפטפט בעת התפילה .מדי פעם הייתי מתבוננת בה מזוית עיני ומופתעת לראות כיצד היא מתפללת בכוונה מלאה ומרוכזת בתפילה .
בוקר אחד קרה משהו שלא אשכח לעולם
שרת בית הספר נכנס לכיתה , בעת התפילה, ושאל אותה שאלה.
היא לא הסירה מבטה מהסידור והמשיכה להתפלל.
חשתי תחושה מוזרה , שכילדה לא ידעתי להגדירה.
היה שם משהו שנבצר ממני להבין .
תחושה שקיים משהו עליון- למעלה, שכוחו וחשיבותו הוא מעבר לאדם.
מעין מחויבות עליונה שנותנת לך את הכוח להתעלם מהמוסכמות המקובלות.
מתוך הזדהות עם המורה גן –אור התחלתי לחקותה בתפילה.
הפכתי להיות ילדה דתיה בבית חילוני.
אני זוכרת את תחושת ההתעלות כשנשארתי לבד בבית בשבתות , כשהורי נסעו עם חבריהם לפארק הלאומי בר"ג .
לפני כל מבחן הייתי נוהגת להתפלל לאלוקים שאצליח. הייתי חוצה את שוק הכרמל הסואן וממלמלת את תפילותי בשקט. לפעמים הייתי עוצמת את עיני לשברירי שניות , מכווצת את אגרופי ,מתרכזת וחוזרת שוב ושוב על התפילה.
ותפילותי אכן נענו.
המורה גן –אור היתה משבחת את כח הרצון שלי בפני תלמידות " כיתת החזקים " ובהפסקות היו התלמידות באות לספר לי והייתי ממש מאושרת .
אינני יודעת כיצד זה קרה ומדוע אך מעבר לרצון ללמוד לשם הציונים, תקף אותי בולמוס קריאה, שלא מרפה ממני עד היום. קראתי מכל הבא ליד והזדהיתי עם הגיבורים, ,החל מגיבורי התנ "ך והנביאים , גיבורי "האנוסים" ו"חיבת ציון " וכלה ב "דנידין הרואה ואינו נראה " ו "קופיקו."
לקראת סיום כתה ו' ,הייתי תלמידה מצטיינת , והוחלט שבכתה ז' אלמד בהקבצה מוגברת , חשבון , טבע ואנגלית
במבט לאחור אני חושבת שהארועים בכיתה ו' השפיעו על כל מהלך חיי.
אינני יודעת היכן הייתי היום , אם לא הייתי בוחרת בספר ולא הייתי הופכת ראש לשועלים.
אני חושבת שהמפגש בין השרת למורה בעת התפילה,היה לגבי, להבדיל אלף אלפי הבדלות , כמו מעמד הר סיני שבו ניתנה לי האמונה באלוקים.
הניסים שקרו לי חיזקו בי את האמונה בי ובאדם.
אתם לא תאמינו אם אספר לכם , שלעיתים קרובות , בחלומותי בלילה , מופיעה המורה גן אור, ולוחשת לי את הפתגם שהיה מאד אהוב על המורה לאנגלית ,גב' ארדון '"where there is the will there is the way’
ובתרגום: היכן שיש רצון יש דרך.
(על השולחנות היו מונחים מילות השיר "שחקי שחקי על חלומות ... " של המשורר שאול טשרניחובסקי, ובסוף הסיפור חברה פרטה על גיטרה והקהל הצטרף לשירה. )
הרעיון לשיר: כשסיימתי לכתוב את הסיפור חשבתי שזה יהיה רעיון נחמד לשיר אותו בצוותא כי הוא מסמל את האמונה באדם ואת התקוה. טלפנתי לחברתי רותי מהקורס ושאלתי אותה אם תהיה מוכנה לנגנו בערב סיום הקורס למספרי סיפורים. היא היתה המומה ואמרה שבזה הרגע שר אריק לביא את השיר ברדיו והיא חשבה שכדאי לשיר אותו במסיבת הסיום.)
שוש גוב-ארי 054-4557340,077-9511345
©כל הזכויות שמורות שוש גוב-ארי
