בוטל טוב

                                                                                                            10/2/2008

בוטל טוב/שוש גוב-ארי

הסרתי מעלי, אט- אט, את השמיכה הדקה והושטתי את רגלי לעבר הרצפה הקרה. כל תזוזה במיטת הברזל הצרה לוותה בחריקה קלה.

סבא וסבתא נחרו בדואט. לפתע הפסיק סבא לנחור. נצמדתי בקיפאון לקיר. משנתחדשו נחירותיו, זחלתי לעבר הדלת. סובבתי את המפתח בלחיצה אחת ממוקדת והמתנתי.

הצעד עבר בשלום, ונותר לי רק לפתוח את הדלת לכדי חריץ, שדרכו אשחיל את גופי המכווץ, ואצא לחצר.

אני בחוץ. ילדה קטנה בת חמש.

חושי המחודדים אותתו לי שזאת היא שעת בוקר מוקדמת מאוד. לא שמעתי את קולות הילדים וצעקות העגלונים, שליוו את סבתא ואותי כל יום בלכתנו לגן.

ממקום מחבואי ראיתי את אריה החלבן. הוא שלף משני בקבוקי החלב את מטבעות הכסף, שהשאירה סבתא מבעוד לילה, ומזג לתוכם חלב מקנקן המתכת הגדול שנשא בידיו.

נגשתי לסף הדלת, שתיתי מעט חלב, ומחיתי משפתי את הסימנים. זכרתי היטב את הסיפור "יהושע הפרוע", שסיפרה הגננת טובה, על הילד, שתמיד ידעו מה אכל, לפי הכתמים על פניו ובגדיו.

לפחד, שמא סבתא תגער בי ואתבייש במעשי, נוסף גם הפחד מהבושה הצפויה לי מילדי הגן, הנוהגים להקניט אותי :"שושנה, תגידי "בוקר טוב, אני הולכת לגן" ." הם ציפו לתשובתי הידועה :"בוטל טוב, אני הולכת לדן." פרץ צחוק היה בוקע מגרונם, הם היו מביטים זה בזה, מיתממים ומבקשים ממני לומר מילים נוספות שיש בהן ק, ג, כ .

היום, אינני מבינה מדוע שיתפתי איתם פעולה ואפשרתי להם ללעוג לי. אולי שם נזרעו זרעי חוסר ההערכה העצמית שלי, שהובילו אותי, בבגרותי, למעשי השתטות, הקרבה של האני מאמין האמיתי שלי, ומחילה על כבודי הנרמס. הייתי צמאה לתשומת לב, שתכפר על הלעג והצחוק של ימי הילדות.

באותו בוקר מיוחד, שבו הייתי בחצר הצריף בשכונת מחלול בתל-אביב, דמיתי שהשמש האירה רק לי. הרוח לחשה באוזני :"תראי להם מי את ! תראי להם שאת יכולה להגיד "אני הולכת לגן , "בוקר טוב".

הרגשתי שגווי הזדקף, קומתי גבהה קמעה, וכאילו יד נעלמה אחזה בידי והובילה אותי לעבר כסא העומד במרכז החצר. התיישבתי עליו, כממתינה להוראות נוספות. עדיין אני רואה לנגד עיני את שרפרף העץ המרובע ואת רגליי המתנדנדות באוויר ואינן מגיעות לאדמה.

בראשי שמעתי את המלים "בוקר טוב", כפי שהוגים אותן כראוי. ניסיתי לומר אותן מהר, לפני שהצליל יברח לי מהראש, אך יצא לי "בוטל טוב". המשכתי לשבת על השרפרף, מנדנדת את רגלי ואומרת בעקשנות, כמו בתקליט שבור : "בוטל טוב"..."בוטל טוב"...רק לחזור, לחזור בקול, מבלי לנסות לשמוע שוב את הצליל בראש.

לפתע – "בוקר טוב ". אינני יודעת אם היה זה צליל שקט, גבוה, עייף, מונוטוני. אני רק זוכרת, שזינקתי מהשרפרף וצעקתי :"יצא לי בוקר טוב ! יצא לי בוקר טוב !".

לא זוכרת מה קרה אחר כך, מה אמרו סבא וסבתא. הכל נמחק מזיכרוני, כמו "דן" ו"בוטל טוב".

סוף

מתוך קובץ "פריצות דרך בחיי"

לצרף לפתגם "אין דבר העומד בפני הרצון"

©כל הזכויות שמורות שוש גוב-ארי